תוכן

איתא בזוהר, "ואפילו גברא חדא אי יתיב קמי מאריה בתיובתא שלימתא מיד ייתי מלכא משיחא".
ונראה פירושו, דהנה אמרו (שיר השירים רבה א, סד; זוהר בשלח אות סח) 'שקול משה כנגד ששים ריבוא'. וצריך להבין, שלפי זה נמצא ב' פעמים ס' ריבוא נשמות, נשמת משה ונשמות ישראל.
והאמת נראה כנ"ל, שלא נמצא יותר מנשמה אחת, שנודע לפי שערים של כל נפש ונפש שמזדככת ומטהרת את עצמה מזוהמתה. לכן בהתקן כל הנפשות, ימשיכו אליהם כל בחינת הנשמה העליונה דאצילות לכל נפש ונפש, כי הרוחני אינו מתחלק, ואז יהיה הוי' למלך על כל הארץ. לכן בעוד שחסר נפש אחת משלימות הטהרה, יוחסר המשכה קדושה זו בכל נפש ונפש מישראל.
וגם בהיטהר את עצמו נפש אחת מישראל עצמה מכל זוהמתה, אז תמשיך אליה כל בחינת הנשמה דאצילות, ואגבה יתוקנו כל נפשות דורה. וזה ענין שתלוי זה בזה הרבה, כמו שכתוב (סנהדרין יא, א) "ראוי היה שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך".
ותוכן הדברים מפלאי תמים דעים, שאותה הנשמה שזכתה להיטהר את עצמה, תיכף מתאמצת להעלות חן הדור ולבקש עליהם, עד שמעלית כל הדור שלה למעלתה. וזה סוד 'שקול משה כנגד ס' רבוא', כי כיון שהיה רועה נאמן שלהם, על כן היה לו אותה הקדושה שראוי לכל הדור, והבן.
ובאמת, בכל פרט ופרט נמצא כל הכלל, מפני שבאחרית, סוף כל סוף יותאחדו גם כן כל הנפשות לבחינה אחת בסוד תשובתם לשורשם הרוחניים, לכן כל מה מהנסים והנפלאות וכל בחינות המסעות שעברו על כל העולם בשית אלפי שני, צריכים לעבור על כל נפש פרטית, ונפש הטובה שואבת אליה מכל בחינות הקדושה שלפניה ולאחריה, והנפש הרעה להפך.
וסוד העתים המתחלפים עליו, הוא בחינת דורות, אלא שכל דור ודור מתנהג כפי השופט שלו, סוד השכל השופטו, לפי שמקבלת מהקדושה אז בזמן ההוא.
ולכן כל נפש מוכן לשאוב בתוכו נשמת משה ואהרן ושמואל ודוד ושלמה. דהיינו, בבחינת זמנים העוברים עליו ביציאות מצרים וקבלת התורה, ונשמת משה רבינו ע"ה מתגלית עליו. ובשבע שכבשו, נשמת יהושע. ובבנין המקדש, נשמת שלמה המלך, והבן.
ואין הכונה על פרטי נשמות הנ"ל, אלא לפי הכלל שאמרנו שהרוחני אינו מתחלק, ומיד שזוכה לבחינת נשמה, זוכה לנשמת כלל ישראל, אלא לפי מקום וערך הטהרה שלו, ולכן בזמנים שזוכה לנפלאות הנ"ל, אז הוא מקבל לתוכו שפעת הנשמה באותה הגילוי, לכן שם בעל הגילוי עליו ממש.
ואמרו, (שבת סז, א; בבא מציעא קיג, ב) "כל ישראל בני מלכים המה", ו"מלך שמת כל ישראל ראויים למלוכה" (ירושלמי הוריות ג, ה). וזה סוד גדול. דהנה בכל הדורות שקדמו, שהמה רק הכנה לבחינת מלכות, היו צריכים כלים מיוחדים להמשכת השופטים שלהם, כמו נשמת משה ושמואל וכו'. אבל סוד התכלית האחרון הוא תלוי בכל כלל ישראל, כי בהחסר חלק קטן מניצוץ קטן, לא יוכל להתגלות הקץ, ועל כן כל ישראל ראוים למלוכה, כי הכל שוים בבחינה זו האמיתית, ולכן אין שום כלי מיוחד להמשכת השלימות הזה, אלא כל מי שמזכך ומטהר את נפשו להיות ראוי להמשיך גילוי המלכות לעולם, יהיה נקרא דוד המלך ממש.
וזה סוד "דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כה, א), כי לא מת כלל, וכלי שלו נמצא בכל נפש ונפש מישראל, מה שאין כן נשמת משה שאינה אלא בתלמידי חכמים שבדור וכן נביאים וכהנים וכו'. וזהו שכתוב (ירושלמי הוריות ג, ה) 'מלך שמת הכל ראויים למלוכה'. והבן. וזה סוד 'מי שמחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן' (ע"פ ראש השנה כט, א), והבן מאד.
וזה ענין (סוטה מט, ב) "בעקבתא משיחא חוצפא יסגא, 'הנער ירהב בזקן ונקלה בנכבד' (ישעיה ג, ה)". פירוש, שנער גם נקלה ירהיב בנפשו עוז להמשיך מלכותו לעולם, כאילו היה מזקנים שבדור ונכבדי הדור. כי גם הנקלה, דהיינו בעל נפש נמוכה ושפלה באמת בשורשו, אם יכין לבבו ויטהר מעשיו להיות רצוים, אז יזכה להמשיך בנפשו כלל הנשמה של עם קדוש עם כל הנפלאות שטעמו עם קדוש עד היום הזה, כי כולם לא היו אלא הכנה לשלימות הזה, לכן מוכרח גם אותו הנפש הפרטי לטעום הכל, וקונה עולמו בשעה אחת, מפני סגולת הדור ההוא להמשיך כתר מלכותו ית' שכולל הכל, ו'הכל צריכין למארי דחטי', וכל פרט ופרט חייבין בו. והבן.
וז"ש בזוהר, 'ואפילו גברא חדא אי יזכי למיתב בתיובתא שלימתא מיד ייתי מלכא משיחא', פירוש, יהיה מי שיהיה, אם אפילו אדם אחד שבדור יזכה להמשיך בעצמו אותו הנשמה, יוכל לזכות כל בני דורו, כי 'כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן' (ע"פ ראש השנה כט, א), ויוכל להרבות בתפילה ולעמוד בפרץ לפניו, עד שיזכה בעד כל דורו.
מה שאין כן בשאר מיני גאולות, שהיו רק בבחינת הכנה, לא היו שייכים לכל פרט ופרט, למשל נתינת התורה היה שייך דוקא לדור המדבר ומשה רבם, וכל דור אחר אפילו היו זכים ביתר שאת, לא היו ממשיכים בחינה זו, וכן אדם אחר חוץ ממשה, כי זה תלוי בזה.
אבל בחינת משיח מוכן לכל דור ודור, ומחמת זה מוכן גם כן לכל פרט ופרט להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד כל המחויב בדבר כנ"ל. והטעם כי ענין משיחות, הוא תיקון הכלים, וציור כל הכלים שוים. כי כל החילוק בהם הוא רק בחב"ד שלהם ומדות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הריחים, כולם משרתים שוים בזה להחזיר העטרה ליושנה, ובזה לא נמצא שום דרגות בין אחד לחבירו.