תוכן

אמרו, שיש ס' רבוא נשמות, וכל נשמה נחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, ומתחילה לא נברא רק נשמה אחת - נשמת אדם הראשון.
ולעניות דעתי נראה, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, לכל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדם הראשון, כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מגדרי הגשמיים. אלא מה שכתוב שיש ס' רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה הוא נתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד, דהיינו, בתחילה הגוף הוא חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות: א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזהו באמת פגם. לכן גורם ביחד עם הנ"ל בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו בבחינת השבתו אל הכלל.
וזה הסימן אם נתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו הוא נמצא בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אין מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה כמו שהופיעה באדם הראשון, בסוד 'מאן דנפח מתוכו נפח'.
וזה ג' זמנים לאדם: א', בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שרי ואסר (-מתיר ואוסר). בחינה ב', בחינת נשמה פרטית, חלק אחד מששים רבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עמו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה יסורין של אהבה. ואחר כך מתקרב לשלימות סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי', ואינו עושה שום שיעורים ומסכים, ונכלל כולו בכלל ישראל. וצ"ע.