עשרה באב עטר"ת
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וכו' איתא במדרש שמשה
אמר לירמיהו, קום עמדי ואלך ואפדה אותם מיד שוסיהם, ונראה מי יפריע ויעמוד לנגדי, א"ל לא תוכל לילך, הרבה הרוגים על הדרך, א"ל אעפ"כ אלך, והלכו כיון שהגיעו לגבול בבל, ראו ישראל למשה רבם, שמחו ואמרו הנה משה רבינו בא לגאלנו, מיד יצאה בת קול כבר נגזרה גזירה.
אמר להם משה אין ביכלתי לגאל אתכם, כי גזרה היא מלפני ה', עד מלאת לכם ע' שנה, אז התחילו בבכי' ואמרו על נהרות בבל וכו', על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו וכו':
ונראה הפי', דאיתא שב' ענינים נפגמו בחורבן, א' בחי' מעוות שלא יוכל לתקן, דהיינו שנתעותו הדרכים ונתערבו האותיות, ובחי' ב', הוא בחי' פנים בפנים וזווגא דלא פסיק, והשפע באה בתמידות בהרוחה רבה, וזה שאמר לו משה רבינו עליו השלום לירמיהו בא עמי וכו', דהיינו ללמדם לתקן המעוות, שהי' נראה שדוקא זה כח שליטת האויבים, כי באמת כן הי' כי בפגם זה המעוות נעשה כל מה שנעשה, אבל כיון שהגיע להם משה רבינו ע"ה, ולמדם ותקנו המעוות באמת, ועם כל זה ראו אשר המאורות לא ישפיעו להם באותו הרוחה כמות שהיה לפני הבית, וזה ענין הבת קול שיצא, אז ידעו והבינו הכל שגזירה יצאה מלפני ה' עד מלאת ע' שנה וכו', ובחי' הב' אינו תלוי כלל בידם, והוא חסרון לא יוכל להמנות בשום פנים, לכן נתיאשו עד אותו הזמן שנקבע להם, ולא דחקו יותר את הקץ, וז"ע שם ישבנו גם בכינו, פי' שבאותו המעמד דוקא, הרגישו בחי' החסרון שלא יוכל להמנות כנ"ל, ואז הרגישו כל תוקף הגלות, ולכן תלו כנורותיהם, כדבר שאין לו יותר צורך בו, כי איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר כנ"ל, והבן. כי עד כאן שכחו בחי' השיר, והי' תקותם שמשה רבם ילמד ויזכיר אותם בחי' השיר ויחזרו לארצם, אבל כיון שבא להם משה רבינו ע"ה ולמדם את השיר, ולא יכלו לשיר לה', אז הבינו בחי' וחסרון לא יוכל למנות, והי' בוכים איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, וע"כ הטמינו את כנורותיהם, והבן.