ענין פליאת משה על בהירות ר"ע וכי לא הבין ענין נתינת תורה על ידו.
גם הרגשת קצה השלימות, אשר לזה מצילים כל בחי' המצות מחיצוניות התורה, והנשלמים אינם מחויבים בשמירה מטעם הכנה, אלא מפני הרואים.
מה אהבתי תורתך כל היום היתה שיחתי, הנמצא נעימות כזאת בעולם, כנועם שיר וחדוה שיצא משיחת חולין מפי העוללים (אשר עולל למו) לתורה שלימה של היונקים, וזאת תורת המצורע ביום טהרתו.
עולם חדש ראיתי, כי משעה שהודעת טבעך בעולם, והי' לטל נעים טל ידידות ומנוחה, ובכל מקום הדבר הנוגע בהטל הזה, תיכף היה מזהיר כעצם השמים לטוהר, באשר שמעשה אצבעותיך המה ועקבותיך עליהם, שמעולם לא זזה שכינתך מהם.
ובזכרו עין המראה, תמונת עמידת הנר בפני אבוקה, (וענין המדליק נר מנר) והפתילה כולה בשמן הטוב נוגעת באש הגדולה, והיא אבוקת ההבדלה מיתרון החושך על האור, ושלהבת עולה מאליה, ומאיר מן העולם ועד סופו.
ובזה האור רואה את עצמו ממש, ששום עין גשמי לא ישלט בזה, וכיון שרואה את נגעי עצמו והפיכתן לעונג, לא סלקא דעתך שמתבייש, כי בוראו עומד ונשבע לו שלא שח שיחת חולין מימיו, וכרחוק מזרח ממערב מרחיק את העוונות, שלא הייתי המתחיל ולא המסיים והכל מודים שאצבע אלקים הוא, מתחילתו ועד סופו.
וההכנעה והביטול א"א כלל לפרט ולבאר, כי באור הגדול הזה משוער היטב פחיתות הקטן לעומת השורש, כי העין רואה ע"י גודל הפחיתות ושפלות, ובזה משוער גודל הראי', וא"כ לא יעלה על הדעת חשיבות משום ברי' לפני', אלא הדרת כבוד וחכמה נפלאה, איך שבדרך פשוט כזה יוכל העפר הנמוך והחשוך להתעלות ולהתראות לפני הדרת עין קדשו, ולא עוד אלא שמורגש שמעולם לא זז שכינת כבודו הימנו, ולא עוד, אלא גם כל הסבות המרבים חשכות מאירים, ולכלם בשם יקרא, ומשוערים לפי החשכות, וא"כ כל העולם כד' אמות מקופל תחתי', דהיינו שאינו רואה יותר שום חסרון ושום חושך בעולם, אלא הכל עומד ומזהיר, ויציצו מעט מעט בחן ובתפארת עד שנקרבין לשורשם.
וזה המפליא מאוד, אשר נתן חכמה ובינה, ויצום לשרת את האדם ולהורותו את דרך ה', ועד היום הזה חשב שמורדים בבוראם, ואינם מסוגלים כלל לתכלית זה, ועתה ראה שהביאו לו את החפץ זו, לא בחפניהם אלא בכח הדחי' שלהם, כי מחמת רשעתם אשר רבו, נתמלאה סאתם ויקר הי' דבר ה' בימיהם, ע"כ ברצון ה' את בחירו,
מתבוננים תמיד לראות אותו מקום שמלאו רשעות, כי איננו לגמרי, והוא כצל אשר עבר, כליל יחלוף, ואדרבה על אותו מקום שורה האור, ופרה ורבה וממלא את כולה אורה.
ולא מדת הקב"ה כמדת בו"ד, שאם היה נענה כמדת בו"ד, אז הי' מבין בעלמא, אבל לא הי' לו שום קורבה בינו למקום, אבל עכשיו רואה שהוא מתראה מעין קדשו, והראיות מתדבקים זב"ז ביחוד גדול, כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ותמיד עין קדשו עליה בכל פנה ובכל צעד, והאדם הי' מתאמץ בכל כוחו להחזיק בשולי שולים, ולא ידע חפץ ה', להאציל עלי' מזיו הדרת פניו.
וענין גילוי ספר השמים, שז"ס תורה חדשה, כי נטל הקב"ה ובחר אותו מתור כל ישראל, ונוטלו לפנימיות חדריו, ופרש לו את התורה כשמלה, ז"ס שם המפורש ושום שכל, שכל התורה אינם יותר מקדושת שמו ואופן הנהגתו עמו, מתחילתו ועד סופו, ומראה לו באצבע, באמצעות תורתו הקדושה לאמור לו, בוא וראה, כאן לננו, כאן היינו בפונדק, וכאן נסענו על המרכבה, ומצדיק א"ע לפני בריותי' ברחמים על:
ויפה הראיתני איך דבקים בך עבדיך תמיד, ואש המזבח תוקד בו לא יכבה, כי אורות טעמי תורה מופיעים בשפע קודש תמיד, ולחדש השפע לא הי' צריך יותר, כי אם להשים עין כרגע על האי חיורא, והאיך אתדביק בסומקא, ותיכף דעת התורה ודעת ה' כל חדרי לבבי, וגידי גופי ימלאו, וב' כליותי נובעות חכמה, ולא נפלא שום דבר ממני. וכל מקום ששמתי עיני לראות ראיתי, וכל הטעמים שחמד לבבי למצוא, תיכף מצאתי והי' נחמד מזהב ומתוק מדבש.
ויתר על כל אלה הרבית עלי מדת טובך, אשר בכל ספר אשר פתחתי הראית לי כל הידיעות הצריך לאותו הבחי' ודרגא, ואל ביאורי הזוהר המדברים מאותו הענין, כמו בידך פתחת אותם, ובאצבעך הראית אותם לי, ולא
הייתי צריך לחפש אחריהם כלל תמיד, וכן ספרים חדשים המצאת השייכים לזה, גם פתחת לבי להבינם, די ומותאם ממש להרחבת דרגתי הקדושה:
ר"ת - לאנכה"ג - לאנשי כנסת הגדולה:
ר"ת – בו"ד - בשר ודם: