י"ט מנחם אב עטר"ת
טמא למקדש חייב כרת: ונראה דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ולכן אין ארור מתדבק בברוך, וז"ס שא"א כלל לטמא כלל ליכנס למקדש ולראות את פני האדון ה', כי תיכף בהראותו את ה' הוא טהור בתכלית הטהרה, ואינו מוכשר כלל לקבל טומאה לעולם, כי ז"ס ממש מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, כי הראיה של חמה הוא משלים את בחי' החסרון והפגימות שלה כמובן, וראיית ה' את ישראל מקדשם ומטהרם כשמו הגדול והקדוש בעצמו, ואע"פ שהקב"ה רואה תמיד את עמו, אבל כונתו לומר בעת שהישראל מרגיש שהקב"ה רואה אותו, כמ"ש עין בעין נראה את ה', ואז האדם טהור כעצם השמים וצבאם, בלי שום פגם כלל כנ"ל, ולכן נפש טמא כשנכנסה למקדש ה' תיכף ונכרתה וכו', מפני שאינה מרגשת ראייתו בסוד עין בעין, מפני פגם הטומאה כנ"ל, והבן.