עד ארבעים משתיא מעלי, שעד אז נמצא בו הרבה מבחי' הגידול והצמיחה. וז' ימי הירידה עד מיתתו, דהיינו שבחי' הצמיחה נתמעט ואיך המזון מתחבר בו כ"כ, ונמעט חיות ג"כ מחמת זה שתלוים המה זב"ז.
וגדרים אלו נמצאים ג"כ בהשכל כנ"ל ויש ג"כ ארמ"ע, ומזון מגיע ג"כ לרוח שבו, סוד הצמיחה שממנו מתעלה בחי' בינתו בעצמו, והבן.
וז"ס רוח הקדש דהיינו שזה נשפע עלי' מעילא להזנה, ומתחזק רוחו עצמו ומרוחו מתעלה נשמתו, ודו"ק, וז"ס עד יערה עלינו רוח ממרום.
ועוד תראה בחי' אחת, שהחי ניזון מהחי, ולא משפלים, והוא קטן היונק משדי אמו.
וזה נמשך ג"כ מסוד הנשמה, כי בלידת הנשמה לַעולם מוציאה אור גדול, שהנשמה שואבת מאותו אור, זמן גדול, כמו באור אצילותה ברגע ראשונה דהיינו הגידול, והספקת קיומה נוטלת בבחי' שכלה ובינתה עצמה, ולא מזולתו, דהיינו השפל ממנה.
וז"ס מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם, כי באמת אינו ענין לעוה"ז כ"כ, שז"ס רישא בשמיא אתתקן, מ"מ לצורך גידול הנשמה עצמה בימי קטנותו צריכה להתפרנס מבן גילה דומה לה, דהיינו סוד חלב אם.
ומפרש המשורר למה עשה כן, ואומר להשבית אויב ומתנקם, דהיינו שהקב"ה משלם שכר טוב להשכינה בהאי עלמא, להיות יושבת במקומה ורואה מפלת אויביה, כי לא יחזיקו מעמד לעומתה, ומתענגת מאד בנקימה זו, וז"ע החלב הרוחץ את עיני הז"א, להעביר כל בחי' הדינין.
וכשאדם באותו מעמד בקטנות, עולה נשמתו בכל פעם שירצה אל אמו, ויונק מדדי' חלב, ומתעדן נפשו מאד, כי מתעדן ומתגדל מאד.
ואח"כ הוא בסוד ויגמול יצחק, שהוא מתחיל לאכול מעבור הארץ, דהיינו בסוד התורה והמצוה, ואולי שז"ע הכסיל חובק את ידי' ואוכל את בשרו, פי' שזה כסיל גדול אם בגדלותו ירצה ג"כ לינוק חלב תמיד מדדי אמו כמו בקטנותו, ואז צריך באמת להנות מיגיע כפיו, בסוד עושי דברו לשמוע בקול דברו, באתערותא דלתתא בסוד שאו ידכם קודש, וכיון שחובק את ידיו ומתעצל לעבוד בהם לאתערותא דלתתא, וע"כ אוכל את בשרו החי של עצמו, עד שימות החי חלילה.
ואפשר שז"ע הוצאת דיבה יוסף על אחי', שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות, דהיינו שאוכלים וניזונים בסוד המוח, והוא ממש כמו שתולש אבר מן החי ואוכל כנ"ל, וזה זלזול לבני השפחות סוד הגוף, שאינו ניתקן מחמת זה, וז"ע בהית לאסתכולי באפי', פי', שגם שהוא מרואי פני המלך, מ"מ בהית לאסתכולי, פי'
הם יראים ורוגזים מחמת שיודעים מ"מ שאינם כדאים לזה. אבל באתערותא דלתתא עי"ז יש להם כח לעמוד בהיכל המלך.
ולפ"ז נבין, שכל התורה והעבודה אינו אלא לידע שאין החסרון הזה משתלם בעצמו, אלא מתת אלקים, ועל מוצא פי' ה' יחיה האדם, ואפי' בלא מעשי' ועבודתו יושתלם בבוא עת קץ, בעת שנגמר עשית תוך להכלי לקבל מצד הבריה בעצמה, בלי אתערותא מצדה בסוד אם חטאת מה תפעל בו.
וכל העבודה היא רק בשביל אחישנה, שהזוכים בזה רואים עולמם בחיים ויש להם מעלה ונמצא הנקיבות יותר זריזים מהזכרים, והבן, כי אים שום סיוע מזולתו ית', כי כבר הוחק טבע השלמה בנברא עצמו בסוד בעתו.
וז"ס תכלית הידיעה אשר לא נדע, פי' שנדע שלא נדע כלל,
ובחסרון זה קבוע מאד בצדנו, ואין בידינו שום תשועה ועזרה, ואין חכמה ואין תבונה מצידינו, ורק הנותן לך כח לעשות חיל, ולא בשוקי האיש ירצה.
וז"ש עד מתי תשפטו עוֶל, דהיינו שכסבורים עתה, דהיינו שכסבורים עתה שנמצא ממש במוחין שלך, ותגישו אל אלקים במשפט שכלכם, וזה נתינת כח לפני רשעים, שפטו דל ויתום, פי', התפרנסו זה מזה דהיינו משפלים כנ"ל, אבל לא ידעו וכו', אכן כאדם תפולו בחטא, והיתם כאלים וכו' כי אתה תנחל בכל הגוים, שזה נחלה עדי עד לישראל עמי, כי על כל מוצא פי' ה' יחי' האדם. ע"כ.
וישם לך שלום ....