כ"ו תמוז עטר"ת
ענין תקוה, שהיא סוד תיק של ו"ה, ונראה הפי' ד"מ כמו האדם המצדד בכל רוחב בינתו, אם לעשות או לא, וגומר שכלו שלא לעשות, כי לא יצליח, אבל לבו נכון ואומר לו בחשאי עלה והצלח.
ולכל האנשים שיקרֶה להם כנ"ל, עוזבים שכלם ועושים מה שלבם חפץ, וזה פלא נשגב, כי פתח בכד וסיים
- ר"ת – ד"מ - דרך משל
בחבית, כי אם רוצה להמשך אחר לבו, למה לו כל הטרחא והיגיעה בבינתו.
וז"ס ניבא ואין יודע מה ניבא, פי' שידיעתו מכחשת את נבואת הלב, ואותו ונבואה לא יתחבר בשום אופן במוחו בידיעה, כי יכחיש לו, ולכן נקרא נבואה קטנה, בסוד קטן שאין לו דעת ונמשך אחר לבו.
אבל אם אין דעתו מכחשת לנבואת לבו (ואפי' שאינו מסייע לו ג"כ) הרי זה נבואה גדולה, כמו גדול בר דעת, ונקרא יודע מה ניבא.
ודוקא בדרכים הנ"ל מתלבש העבודה והמצוה, וזה לעומת זה, בסוד פרשת דרכים, כי כמובן הרשע אין ליבו מסור בידו פי' בדעתו, והוא עושה מה שלבו חפץ, וכמו כן הצדיק בדרך הקדושה, עושה מה שלבו חפץ בסוד תאות ענוים שמעת, וז"ע פתח בכד, שבין הצדיק ובין וכו' פותחים בכ"ד, דהיינו בחו"ב שלהם, כי נדמה להם ששמה מקום הסכמה, והמה המושלים אשר בארץ, אבל לא כן האמת, כי שניהם מסימים בחביות.
וכל קושי השעבוד הוא מחמת דאיכא אינשי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא, שמתחלפין להם מעשיהם ואינו יודעים בין ימינם לשמאלם, ורשע, שֶבע תועבת בלבו, ונדמה לו כי הכל בדעת יעשה.