סוד עתיק הוא נעתק מאצילות בעצמותו, ומתגלה בפרצוף שלמטה לו, בסוד אריכא דאנפין.
וטעם שנקרא פרצוף, שהוא בחי' גילוי, יש להבין שבאמת הוא רישא דכל רישין, ונקרא עכ"ז רדל"א בעצמותו, כי יש להבין בו בחי' ככ"ה ששימש בז' ימי בראשית, ואם כן ממ"נ, אם נקבע להנהיג, ע"כ מוכרח בחי' אצילותו בסוד דגני בכנפי' דשרה ועיינה לי' ברישי' שכל הנוקבין נתעלו בא"ס וא"ת או בדרך אם כל חי, א"כ העולה שם צריך להשאר בדביקות, ולא ירד לעולם, ומכ"ש בחי' זווג דו"נ לית לי', דכבר הוא כללא דכולא.
וז"ע שיש לו בחי' כתר דמ"ה החדש, שכולל בו ע"ב וס"ג דא"ק בבחי' הכתרים, כל בחי' הסוד דולא יכנוף שהוא גילוי ככ"ה דיום א' שפורץ כל הגדרים, בסוד התחתונים למעלה, ונשלם המלאכה, אבל בסוד גדול יש לו לבוש דמ"ה החדש, דלא אתידע מאי דהוי.
ומזה נודע, שגם ס"ג חזר להתלבש בה' ראשונות דב"ן כח"ב ח"ג, ג"כ בכתרים שבה.
אבל ע"כ קביעותן מוכרח, גם נמצא בהשגה בבחי' רישא, וכיון שכן בראש אי אפשר להיות שום אחורים כי הנוקבא נתעצם עם הדכר לעצם א' ממש, אלא שמו נודע בשערי' בסוד פנים מסבירות, להגדה ופנים שוחקות לקבלה, ולכן כולו פנים.
אבל בסוד הגעה אליהם מ"נ מתחתונים, מתעוררים המה לזווג בבחי' דלא אתידע כלל, ויורד בהם טפה חדשה מא"ס, ומחדשין לכל פרצופי אצילות התחתונים, וזה ג"כ לא מושג במקומו, אלא בסוד א"א המלביש אותו בתיקונים השייכים לזה, ומגלהו לתחתונים, בסוד דעת דעתיק המלובש באוירא דא"א, שהוא המחבר הגולגלתא לרישא דאצילות, דהיינו לחב"ד דא"א, והבן, ועיקר שמו נאה לו על שם ויעתק משם ובא עד הראש, כדי להורות תשובה ליחיד, והיא סוד גילוי היוצאת מקליטת הדיבוק.
ואולי מרומז כאן הסוד כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. יסוד מלכות דא"ק היא כלל הכל, ונתעלו לע"ב וס"ג בסוד פרט ואריכות גדול, ואח"כ נתקבצו עם כל רכושם אשר רכשו, ונתקשרו תחת מקומם הראשון עוד הפעם, הכי כלל כמקודם, אבל אי אתה דן כעין של הפרט, וז"ע אע"ג שחיבורי מ"ה וב"ן שורש ההנהגה, אבל איך שנתחברו לא נודע כלל.