כ"ו תמוז עטר"ת
החילוק מסוד הטעמים לסוד הנקודות, דהיינו אפי' לחו"ב דנקודות שלא נשתברו כרחוק שמים מארץ, כי בסוד הטעמים, המציאות נדרש בסוד הוא ושמו אחד, כהדין קמצא דלבושא מיני' וביה, פי' כמו שלא יקרה שתשאל ותתבונן על לבוש הקמצא אם דידי' הוא, או שלקחה מאדם אחר, או מקמצא אחרת, כי ע"כ לבושה הוא בשרה, שבה מתרבה ומתגדלת מיום בריאתה עד היום הזה, ועוד בחי' נדרשת בה שגם אי אפשר כלל להמציא שום תחבולה ליקח ולהפשיט לבושה ממנה כדי להסתכל בה, ולהתבונן על מה אדניה טבעו, כי תיכף שתפשיט לבושה היא עורה ובשרה תיכף יותבטל כל מציאותה ותמות, ולכן לא יעלה כלל זאת על הדעת, וכל העולה על דעתו לקרוב אל הקמצא להתבונן בעורה, יהיה ראשית הכונה להמיתה, ולא להסתכל כיצד יגדל הלבוש עליה, כי ידע היטב שבנגוע בקצה לבושה יופסק חיותה, ולא יהי' במה
להסתכל, והבן היטב מאד כי פשוט ונמוך זה השכל, כי אינו בשכל, אלא בחוש המורגש, שהוא קודם וחשוב וברור יותר מן השכל, מפני שנשמת אותו הקמצא מתפשטה ובאה בכל וורידי עורה ובשרה, וממלאת אותה בעצמותה של חיות הנשמה, חיות לעור ובשר, והבן. (וז"ס שמלתך לא בלתה מעליך).
משא"כ בכח"ב דנקודים, שמציאות הארץ עולם הזה כדמות לבוש ממש, פי' שהנשמה מתלבש בשכל, ומאיר עלי' בהופעת הכתר עליון לעולם אצילות שלאח"כ, שזה בבחי' לבוש ממש, כידוע שהכתר עליון הוא בבחי' השראת העליון על התחתון ומתלבש בו היטב, ולכן אפשר ליקח אותו לבוש בפני עצמו להסתכל בו, על מה אדני' טבעו בסוד החו"ב שבהם, שאח"כ יש מציאות מסוד הנ"ל להתפשט ולהתתקן סוד י"ב פרצופי אצילות, ודו"ק, היטב כי עמוק מאוד: