התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו שז"ע החיות רצוא ושוב, שבזה נכלל כל הבריאה בסוד אחת דבר אלקים ושתים זו שמענו, ובסוד אחת. כי בשעת התאצלות העולמות עד בואם לעולם העשי' רצים החיות, וכשהגיע לתפקידם הם שבים לשורשם, כמ"ש כי כאשר הגשם והשלג היורד משמים ושמה לא ישוב, עד אשר הרוה את הארץ והצמיחה כן וכו', שבשתי בחי' פעל הרצוא, דהיינו מתחילה בסוד היתפאר הגרזן על החוטב עמו, שהי' דבוק בשורש ממש כמו אחר ככלות הכל, סוד הוי' שקיו דאלנא, ובסוד זה קנו הכלים בחי' השלמה להיות שולטים לבחי' עצמם, בסוד ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, שז"ס הארת אצילות פנים בחי' זיוו של א"ק, ואח"כ נשנשלם למעשהו, הולך אדם ושב לשורשו בלי סיוע שליטת הכלים, אך בסוד הוי'.
ד"מ כבגשמיות התהוות האדם, מבחי' יסוד יוצא, פי' טפה נמצץ מן הכלים ועובר דרך, מעבר הכלים מתחילה ועד סוף, אבל ממשיך ג"כ בחי' חיות שרשי עמה, שזה ע"כ עיקר בנינו של אדם, ותדע עד כמה מן הצניעות וההעלם באור הזה, כי לא יוכל אדם ליבחן בחי' חיות באותו טפה בשעת התהוותה מפי אמה, כי אינו מתנועע ואינו אפילו בבחי' צמיחה, אלא אם תשאר שלא במקומה המיועד לה תופסד ותסרח, גם המולידים עושים מעשיהם בתכלית הצניעות, כי כן הושם בטבע המולידים, וז"ס מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר, וז"ס מראש בסתר דברתי, וז"ע תשורי מראש אמנה, והבן, כי כן צריך להיות גילוי בחי' השלמה שבכלים, אבל עד שבא לגילוי אור המתגלה אפום אמה, הי' כל מעשה הכלים בגלוי ע"י שושבינין וחתן וכלה, כי ע"כ סוד היתפאר הגרזן על החוטב בו, סוד דבוק בשורש האמיתי בחי' מעשה ידי אומן, לכן לא ניכר שום סיוע כלל מצד המולידים בעצמם, ומלאכתם נעשה ע"י אחרים ע"י שושבינין, והם בעצמם, אדרבה ליכא כתובה דלא רמו בו תגרא, אבל בגמר דבר ע"כ צריך הבעל מעשה בעצמו להזדקק לזה, שא"א ע"י בשום אופן, כי כן הוטבע כמובן, אז באים המולידים בהצנע גדול, וגם התהוות הולד בלי שום הכר כלל בשעת מעשה אפי' למולידים, כי נמצא כאלה רק בדרך הכנה, ולא לעיבור כמובן, גם חיות בטפה עוד לא נודע לשום חקרן שבעולם, כי לא ראיתם כל תמונה, ואז כשנקלטת במעי אמו אז מתחיל בו לאחר שלש חדשים הכר בגדלות הבטן, בחי' צומח, ואח"כ כבן ה' חדשים מרגשת בבטנה דבר מתנועע, דהיינו חי, אוכל ושותה מה שאמו אוכלת עד בן ז' חדשים הלידה, כי מה שנעשה בסתר מתגלה בגלוי לעין.
ותדע שמשלוש חדשים והלאה המעשים גלוי לעין כל, כי ראוה מעוברת, ויודעים, ומלדתו והלאה נשלם הולד לאט לאט עד שנשלם, ומהו השלמתו, אין החפץ יותר הימנו אלא שיעמוד במקום אבי', הן בצורתו הן במעשהו, כי עד הלידה הוא בחי' רצוא, דהיינו כל עניני השושבינות שהי' בחי' הרצוא בצניעות מובדל, ואח"כ בחי' הזווג שהי' בצניעות מכוסה עד כמה שאפשר, ואח"כ התגלות מה שנעשה בסתר לעין כל, שע"כ שייך לעין החוקר, להביט עד כמה נמצא כח בכלים. אבל מלידה והלאה הוא בחי' ושוב, שלאט לאט הוא נפרש ונבדל ממולידו עד שצורתו כצורת מולידיו וממלא מקומם, דהיינו ששב לשורשו וז"ס זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי, אשר רבים יחכמו לומר טעמים, דהיינו כח המושך נמצא בארץ וכדומה, אבל שכל הפשוט לא יעיין כלל בטעם כאן, כי מושכל ראשון לו, אשר באויר וכן בכל היסודות שבעולם לא יורגש שום מנוחה רק ביסוד העפר.
וז"ע שלשה אלה נפלאו ממנו ועל ארבעה וכו', דרך הנשר בשמים, ודרך אניה בלב ים, ודרך הנחש עלי צור, ודרך גבר בעלמה.
ובזה תבין הפ' ואד יעלה מן הארץ והשקה את הגן, כי בחי' השושבינות עד שמתגלה החסד אפום אמה, הוא בחי' דלתתא, כולה נשגב מכל שכל והגיון, אבל שם שושבין מצד הרוחניים הוא סוד האלף לך שלמה והוא א', ושושבין מצד הגשמיים הוא בסוד ומאתים לנוטרים את פריו, סוד דל"ת, אבל טרם שנברא האדם הם עולים שניהם מכלים לבדם, מסוד הדוממים הגשמים, בסוד "אד" דאדנ" שז"ס דכר שבנוקבא כמו י"ה דהוי', וז"ע נשים המסוללות זו בזו, אחת עורכת ואחת מקטפת שלא שיך כאן שום בחי' זווג לפרי' ורבי', אלא הם בסוד מלאכתן נעשית ע"י אחרים, בסוד לשמע אוזן שמעתיך.
ואד הזה עולה מן הארץ בעצמו והשקה את כל פני האדמה, וז"ס עפרו של אה"ר, כי עפר בחי' דכר, ואדמה בחי' נוקבא, ועפר נצבר מן האדמה, שמסוגל לפרנס ולגדל את האדמה, וזה נקרא מקום המזבח, שכחו עומד אח"כ לכפר עלי' בעת חטא, בסוד שאל אביך ויגדך, ושחת לו לא, והמעשים טובים בבחי' א"ד כנ"ל, והמעשים לא טובים בבחי' נ"י, ואח"כ כשנשלמים בשתי יצירות כנ"ל כל צרכם, בסוד בן עשרים שנה, ואז נקרא שנשלם הרשימו להמשכת הקו אצלה, כי עד מקום הזה עוד לא פעל בחי' הקו כלל, כי אפי' בחי' האור של מצוה הנרגש לא הי' מצד הקו, אלא מצד אור הגנוז ברשימו עצמה ולכן הצירוף "אד", כי זה מאור שנברא עוד ביום א' ונגנז לצדיקים, כי בריאת המאורות סוד החמה ולבנה, דהיינו אור הקו המתחבר ברשימו, נבראו ביום הרביעי, ובעוה"ז לא נרגיש כלל אור אחר זולת אור השמש, ואין לך בחי' יום זולת מזריחת השמש, ושקיעתה מביא הלילה, ושם שליטת הלבנה, אבל הפסוק מעיד ויאמר אלקים יהי' אור ויהי אור, ויקרא אלקים לאור יום, הרי לך בעליל שלא השמש עושה היום, זולת אותו האור שנברא ביום א' עושה היום, אבל אנחנו בעינינו לא ראינו וידענו שום אור אחר זולת אור השמש. מכאן נראה שבאמת עיקר היום נקבע וקיים באותו האור דיום א', אלא נגנז ביום עצמו, והשמש משמש במקומו, וע"פ גבולי גילוי אורה, סוד י"ב צירופי הוי' עושה י"ב שעות ביום.
וזה מראה בעליל שאור דיום א' הוא העיקר השולט, אבל בגניזה ובצניעות גדול, וז"ס אד העולה מן הארץ, דהיינו טרם ביאת הקו, סוד אור השמש הי' צירוף א"ד, א' סוד אור והיא יום = ד' סוד חושך והוא לילה. וז"ס מלכות דא"ס שממנה נבראו כל העולמות, וז"ס העצמות שבספירות ונקרא חוט א"ס, והבן, וזה עיקר הכח הצובר העפר מן האדמה, וכשנשלם הכלים כנ"ל, אז בא היחוד בכללות מאורות העולם סוד הוי' אדנ"י סוד שתי המאורות הגדולים, כי להוציא נשמות צריכים קומתן שוים זל"ז, ואז אותו מעט עפר הנצבר מן האדמה בסוד אור דיום א' כנ"ל, זה מקבל בחי' אור השמש, ואותו חלק עפר שנעשה בסוד ד' כנ"ל מקבל בתוכו אור הלבנה, זה בחי' מים וזה בחי' קמח, וגבלן ביחד, וזה הוא עיסה שקדשו השם.
ואז כשחסד מתגלה אפום אמה, דהיינו בזו הרגע שנתגלה זרע האב, ועוד לא באה למעי האם, נרגש בהם תיכף בחי' גילוי ותענוג לטפה עצמה, ומכ"ש ללבושים שבהם באה הטפה, אלא בצנעה גדולה, כי גילוי חיות אפי' לא נתגלה בטפה אלא בלבושים בסוד והקימותי את בריתי, מפני שבחי' הגילוי נמשך מהשמש ע"י הכלים, שכוחם מאור גנוז, (ודו"ק כי כאן יחוד גדול בין אב לתולדה) ע"כ עוד המעשים בגניזה, (גילוי מכח שמש וגניזה מצד אור הגנוז שמתיחדים כא') והבן, אלא התענוג מורגש באותו הצניעות, בסוד דעתא צילאי כאכיל בשרא דתורא, ובאמת דמות שור אפי' לא ראה, והבן, וזהו בחי' גילוי הטפה בינו לבינה, שאז האב והאם והולד ביחד, ונוגעים זה בזה בחוש המישוש, ע"כ נרגש בהלבושים ג"כ גילוי ותענוג באופן חוש ההרגש, והבן ודו"ק.
אח"כ עד כמשלוש חדשים במעי אמו, ההרגש לעין לא נמצא כלל לא לזרים ולא לאם וולד אפי', אבל משלוש חדשים והלאה מתחיל גילוים לאט ולאט עד שמתגלה לעין, והאם מרגשת תנועת העובר במעיה, והעובר נר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם עד סופו, ולומד כל התורה כולה כידוע, וגם לעין זרים ונכרים ניכר העובר על גודל בטנה. והבן. שזה הכל מחמת שהולד עתה בעל חי וכלול כחו מאביו ואמו סוד ב' מאורות הגדולים, ע"כ רואה מסוף העולם עד סופו, והגם שכל כליו ועיקר אורותי' הוא בסוד אור גנוז, סוד אורות המתמצים הכלים בעצמם כנ"ל, שאינם ענין לגילוי כלל, אבל ידעת שסוד הגידול והצמיחה שיהי' ראוי שיוכלל ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, שיהי' ראוי למלא מקום אבותיו ולהורישם, גם לפרות ולרבות כמותם, צריכים לפעול עליו אורות אבא ואמא, לכן עד לידתו מורגש בו חסד דמתגלה אפום אמה, וגם מזונות אמו אוכל, ובאותן החדשים אין לבחי' עיקר אורות וכלים שלו שום כח והנהגה, אלא הולך אחר אמו לגמרי, לכן עד הלידה הוא בחי' הרצוא, סוד גילוי אורות השמש שהיא חיות העוה"ז, בסוד ברק בן אבינועם, והלבנה בסוד ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, שהיא יושבת תחת תומר דבורה, וכיון שנולד חותכין את טבורו, דהיינו אותו המעי שדרך שם הי' מקבל למזונות אמו ותענוג אביו, וכיון שנחתך טבורו, הוא נעשה לבריה בפני עצמו, והולך ושב למלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא, פי' שמכאן מתחיל בחי' ושוב, שהברקים שנשלחו צריכים לשוב לשולחם לומר לו הננו, כי כאן מתחיל אורותי' בעצמו לשלוט, סוד העפר של עצמו בכח אור הגנוז, שממנו נעשה עיסתו, נמשך בו מיתוק גדול מאימא סוד המלח שבעיסה, ולכן מכאן ולהלאה פועלים בו אותו השושבינין שהי' פועלים באביו ואמו, עד שנגדל ונעשה לאיש, והוא עצמו ממלא מקומם, וראוי לזווג להוליד. והריוח גדול, כי נתעלה הקו לעילת כל העילות, שז"ס השבה לשורשו (ואז מתאצל ממנו בחי' קו אחר, וכן חוזר ובא). והחילוק מבין קודם שנברא עד אחר שנברא, כי מקודם הגם שהי' פועל בכח אור דיום א', אבל לא הי' כלל נמשך בפנימיותו, אלא בסוד מקיפים פעלו, כמו אשת נפל בל חזו שמש, אבל עתה שזכה לאור באור השמש ע"כ נמצא לו כלי מוכנה ליחד שני האורות הנ"ל לא' ממש, כי אור הפשוט מאיר בדרך מקיף, ואור השמש בדרך פנימי, (ובאמת גילוי אור הגנוז נמשך ג"כ בטפה בגלוי). שבזה הדרך מחזיר עטרה ליושנה סוד בת זוגי' דא"ס, וז"ס עילת העילות לא נחית יחודיה עלי' עד דיהיב לי' בת זוגי', שדוקא אור השמש מסוגל להחזיר אותו אור הנ"ל לשורשו, אור הקו במאצילו, והבן, שז"ס ברכה בכלים, וקדושה בבחי' קו וייחוד למאצילו, והבן, וז"ע הרשעים שהיו בימי בית ראשון שהיו עובדים לשמש, דהיינו שלא התאמצו ליחד השמש במאצילו, כי ע"כ נמצא אב לשמש, אבל היחוד בסוד אני ראשון, והבן.
והטעם שצמצום ראשון הי' בב' בחי', בבחי' אור ובבחי' רשימו, ולשניהם צריכים תיקון, תיקון ברשימו, בסוד מעשה אנוש ותחבולותיו, שמחויב ליחד כל המעשים טובים ורעים שלו, ואז זוכה לנשמה, ואח"כ צריך תיקון באורות, דהיינו ליחד כל האורות שלו, הן אור הקו שבאה באיזה גבול,
והן האור הנגנז שהוא בלי גבול. (ולצדיקים מוכן).
ולכן נקרא תיקון האורות ושוב, דהיינו ששבים לאביהם ביחוד האמיתי, וז"ס מה שמו ומה שם בנו, כי תדע.
ז"ע הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחי', והבן, ודייק שז"ס להביא אור הגנוז לגילוי גדול, סוד נהנין מזיו השכינה, ועטרותיהם בראשיהם:
ר"ת – ד"מ – דרך משל: