[1] ו' קצוות: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון ודרום.

[2] בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות קמג) מבאר את ג' הבחינות עולם שנה נפש כך: "כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם 'עולם'. והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה המובאים בתורה, אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם 'נפש'. והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות מאדם הראשון עד יהושע וכלב באי הארץ המובאת בתורה, שהאב נבחן לסיבה אל בנו המסובב על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם 'שנה'".

[3] בספר קהלת פרק ג' מופיעים כ"ח עתים, י"ד לטובה וי"ד לרעה: "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע" וכו'.

[4] בעוד אני בקיומי. מצודת דוד.

[5] מלכים א' י, יט: "שש מעלות לכסא".

[6] משלי ל, יט. ועי' מאמרי הסולם ב' מאמר יג, ומשם נראה שמפרש: דרך גילוי ה' הוא ע"י העלמה.

[7] עי' במאמר קא ובסוף מאמר פח ובמאמרי הסולם ב' מאמר סח, ומהם נראה כוונתו: שבשכינה כלולים כלל ישראל בבחינת יחידה ואזי "אין מספר", ואחר כך זה מתפשט ע"י הרגשת אַנִיוּת לפרטים רבים שזהו "מספר". ולעתיד לבא מתחברים הפרטים בחזרה לכלל אחד.

[8] דורש 'כסא' מלשון כיסוי. עי' כן בתע"ס חלק ג' לוה"ת נז.

[9] עי' מאמרי הסולם ב' מאמר ט' בענין ארץ מתגלגלת ומזלות קבועים, ש"אינו צריך יותר אלא לגלגל את הנברא למקומו כבתחילה והוא מקבל שפעו כבתחילה".

[10] בראשית ב, י: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". ובזוהר בשלח אות רנה: נהר הוא בינה (-נשמה), עדן הוא חכמה (-רוח), והגן הוא מלכות (-נפש).

[11] הקדמת ספר הזוהר אות יז. ומפרש שם בהסולם שנרמז בכתוב "האדון ה'", שמלכות שהיא אדנ'י ונקבה, נקראת בלשון זכר, ומבאר זאת שזה בעת שהמלכות מקבלת מוחין מהבינה.

[12] שמות יב, ב. ובראש השנה כב, א: "עדות זו תהא מסורה לכם".

[13] נראה שמתכוון להקשות: לפי הטעם שנקרא חודש כי הארה לו הקב"ה לבנה בחידושה, היה צריך להיקרא 'חדשה'.

[14] בזוהר מצורע אות כג: "משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא".

[15] ישעיה נא, טז: "ולאמר לציון עמי אתה". ובהקדמת ספר הזוהר אות סז דורש הזוהר וז"ל בהסולם: "אל תקרא עַמִי אתה, עם ע' פתוחה, אלא עִמִי אתה, עם ע' חרוקה, שפירושו, להיות שותף עמי".

[16] סנהדרין צז, א: "אמר רב קטינא, שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב". עי' בהמשך המאמר בביאורו על בחינת שבירת הכלים דיום השבת.

[17] נראה שיש כאן טעות סופר. וז"ל ישעיה ס, כב: "אני ה' בעתה אחישנה", ובגמרא סנהדרין צז, א: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה"

[18] כלומר, שבת לא נקבעת על ידי מעשי התחתונים וכולה לה'. משא"כ ימים טובים תלויים בקידוש החודש על ידי בית-דין שזהו מעשי התחתונים, ועל כן חציו לה' וחציו לכם.

[19] בינה גבורה הוד.

[20] קו הימני הוא חכמה חסד ונצח, קו השמאלי הוא בינה גבורה והוד, וקו האמצעי המייחד לימין ושמאל הוא דעת תפארת ויסוד.

[21] עי' הסולם יתרו אות תק: "אלו שני גוונים [החסד והגבורה] אינם נראים, ואינם מתפארים רק כשהם חקוקים במקום אחד. באיזה מקום נחקקו? בישראל שהוא קו אמצעי, תפארת המכריע ומקיים את שני הקוים. כאן נראים הגוונים להתפאר, כש"א 'ישראל אשר בך אתפאר'".

[22] הסולם בראשית-א אות קמח: "אין זווג אלא ע"י בחינת קו אמצעי דנה"י, שהוא יסוד צדיק".

[23] בספירת ההוד שהיא מחזה ולמטה של הפרצוף החסדים מגולים, והם גם כן מכופלים. עי' תע"ס חלק ח' או"פ מז.

[24] סוטה יז, א. וברש"י: "שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה".

[25] ראיה שמיעה ריח דיבור. ועי' מאמרים ק' וקא שחוש ההרגש שורשו ברשימו, שהוא הבחי"ד וכלי המוגבל ששורה עליו הצמצום, וד' חושים רשר"ד שורשם בקו, שהוא האור המתלבש בו.

[26] עץ חיים שער יט פרק ח; תע"ס חלק ח' אות סב. וכאשר מסתלקים או"א וישסו"ת – נותרים זו"ן לחודיה, ז"א מכונה הוי'ה ומלכות אדנ'י, וזיווגם יחד עולה במנין "צא".

[27] במסכת כלה רבתי (א, ז): "נתחממו שניהם – הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש". ובמאמרים פד ופו מתבאר שזהו בזיווג שיש על ד' הבחינות כולל בחי"ד, ויש חשש שיפול הזיווג לקליפות.

[28] בכי"ק כותב: "ייחוד הוי' אדנ'י שעולה בחשבון "צא" ולמד, וזה 'ארח צדיקים הולך ואור' (משלי ד, יח), ומביאים השמש לעיר בכניסתם וגם יציאתם מעיר".

[29] כמעט בבירור, המאמר מכאן ואילך הוא המשך למקודם.

[30] קהלת ג, א: "לכל זמן ועת, עת ללדת ועת למות" וכו' י"ד עיתים לטובה וי"ד לרעה.

[31] חגיגה יג, א: "מאי חשמל. אמר רב יהודה, חיות אש ממללות. במתניתא תנא: עתים חשות עתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה - חשות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה - ממללות".

[32] נראה כוונתו, שבגלל ענין הזמן יש מציאות לב' הפכים: "ולא שמעו אל משה" ו"ויאמינו במשה". ועי' הקדמה לפנים מאירות אות יב: "וזה סוד מציאות הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה והסטרא אחרא, בסוד 'זה לעומת זה', שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. ועל כן בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור".

[33] עי' הקדמת ספר הזוהר אות קמ: "כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה אחר שגם הלילות והחושך שבינתים נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, ו'לילה כיום יאיר וחשכה כאורה' (תהלים קלט, יב), שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים כל השתא אלפי שני ליום אחד גדול בלבד, ונמצאים כל הזווגים שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות כל אחת מחברתה כנ"ל, נתקבצו עתה לקומת זווג אחד רם ונשא המאיר מסוף העולם עד סופו". עי' גם בהסולם ויחי אות מב המופיע בדף השער לפרק החזרת דין לחסד.

[34] בראשית רבה יג, יג; זוהר פנחס תרסה: "אין טיפה יורדת מלמעלה שאין עולה כנגדו טפיים". ועי' בזה בספר זה במאמר מבוא בתוספת בסופו מספר פי חכם.

[35] כינוי לעולם הבא בקידושין לט, ב.

[36] יתכן ורומז גם לי"ד עיתים לטובה וי"ד עיתים לרעה שבספר קהלת. ועי' בהסולם וישלח אות רעב: "יש י"ד עתים לטובה ויש י"ד עתים לרעה. וכרגיל, אי אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא כי אם באותם הימים שי"ד עתים לטובה שולטים בהם ולא בימים שי"ד עתים לרעה שולטים בהם, אבל הזוכה בהארת החכמה הוא מתקן עמהם גם את י"ד עתים לרעה, שנעשים לו טובות גדולות, ואז יכול לעבוד ה' בכל ימיו, אף אחד מהם לא יחסר".

ושם פרשת מקץ אות נו: "כל כ"ח עתים כולם טובות, כל אחת בעתה. כי אפילו י"ד עתים שבשמאל הן טובות, להיותן מקרבות את האדם להתקשר בי"ד עתים שבימין, שהיא סוד השכינה".

[37] אפשר שמתכוון למתבאר במאמר פז ובהערה קצט שם.

[38] בשולי העמוד רשום: "כל זה בלי הקדמה מוחלטת והכל לע"ד וצ"ע", ואינו מוכרח על מה רשם כן רבינו.

[39] ראש בשנה כז, א: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".

[40] עי' בראשית רבה יא, ט: "אמרה שבת לפני הקב"ה: לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך".

[41] נראה דרומז לגמרא סנהדרין צז, א: "אמר רב קטינא, שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב", ובא לפרש שחורבן זה אינו לגריעותא, ועי' כן במאמר נג ובהערה כז שם.

[42] זכור הוא הדכר והאומן, שמור הוא הנוקבא והכלי. עי' בהסולם בראשית-ב אות ר; אמור אות פד.

[43] ארבעה טורי אבן שבחושן וארבעת רגלי המרכבה עניינם אחד כנגד ד' הבחינות חכמה ובינה ז"א ומלכות. עי' זוהר ויחי אות תנח, וארא אות קצה.

[44] משה רבינו נקבר מול בית פעור (דברים לד, ו), ובגמרא (סוטה יד, א): "כדי לכפר על מעשה פעור", ועי' בזה במאמר פח שנראה שמדבר מאותו ענין שבכאן, ומבאר שזה מכוון לתיקון מקום הרשות שאינו מצווה ואינו עבירה.

[45] עי' תע"ס חלק ג' פרק ה' אות ב', שבית חצר שדה ומדבר המה ד' בחינות בבחינה הד' שהיא מלכות.

[46] עי' במאמר פח שמשמע שם שדווקא בחינת שדה הוא מקום הראוי לפירות ו"יוכל ליתן דורונות מחוץ לבי מלכא לבי מלכא".

[47] בתע"ס חלק יא אות לה מבאר שבעת השבת נאספים רגלי הקדושה שהם הכלים דנה"י לתוך אצילות, ונעשה מקום פנוי בין הקליפות שמחזה ולמטה דבי"ע לבין הקדושה שבאצילות. ובאו"פ שם (עמ' אלף ל): "מתוך שלא נתקנו הרגלים דז"א במקומם בבי"ע, אלא שנתעלו ובאו למעלה מפרסא למקום אצילות, נמצא מזה שנשאר מקום פנוי וחלל בסוד 'מחלליה מות יומת' (שמות לא, יד). כלומר, שאפילו מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע אין לו שום התפשטות למקומו, אלא שהס"א עוברת ממקום הזה מחמת שלימותו של אותו החלק שנעשה לגמרי בבחינת אצילות כמו בגמר התיקון, ואין עוד שום בחינת זה לעומת זה לאדם הבליעל להתאחז ולהיות באותו המקום. אמנם גם הארת אצילות אין בהמקום, כי אינה עוברת למטה מפרסא, כנ"ל. וע"כ נבחן המקום לחלל ריק לגמרי".

[48] קהלת י, יח. וברש"י: "כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, ישפל הבנין המקרה את הבית והמסכך עליו".

[49] עי' בעבודה זרה (מד, ב) שהיתה זו עבודה זרה שעבדוה בזה שמפערין (-שמתריזין) לפניה.

[50] קהלת ה, ח. ובזוהר חיי שרה אות טו וז"ל בהסולם: "מי הוא המלך? ואומר שזהו הקב"ה. 'לשדה נעבד' – כשהוא נתקן כראוי, ו'מלך' זהו מלך עליון, דהיינו ז"א שנתחבר לשדה כשהוא נעבד".

[51] זוהר תרומה אות תמט: "יש רשעים שמטנפים בעונותיהם תמיד ואינם מתלבנים מהם, ומתו בלא תשובה, וחטאו והחטיאו אחרים, והיו קשי עורף תמיד, ולא נשברו לפני אדונם בעולם הזה. אלו נדונים שם בזוהמא ההוא ובצואה ההיא הרותחת ואינם יוצאים משם לעולם".

[52] בהקדמת ספר הזוהר אות רמז בהסולם: "כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א... יום השבת הוא יום המנוחה, שהרי כלה המלאכה ואין עוד מה לתקן".

[53] ע"פ עבודה זרה ג, א: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת".

[54] עי' גיטין סח, א שבשלשלת זו הביאו את אשמדאי מלכא, עי' בהסולם משפטים אות שמה שהשם החקוק שומר על המוחין שלא ימשכו מהם הקליפות ממעלה למטה.

[55] עי' מאמרי הסולם א' מאמר לא שמבאר מאמר חז"ל זה: "דהיינו רק בדרך השפעה: דכל עוד שיש בו מענין הקבלה, בהכרח שיהיה מצטער מה שהוא בחינת 'חלק' ולא בחינת כלל, כי כל מיקראב פרטי של גוף הכולל, מרגיש את עצמו בכל ההרגשים כמות כלל הקומה בכל הדורות ובכל הזמנים, וע"כ יש ברובו קנאה גדולה לקבל".

[56] סוטה ח, ב: "במדה שאדם מודד מודדין לו".

[57] עי' זוהר נשא אות לז, שמצוות לא-תעשה נמשכות מיראה, ומצוות עשה מאהבה.

[58] כוונת דבריו מבוארת בסוף מאמר קא.

[59] בקידושין לט, ב: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה... כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה". והנה על דרך שמתחיל דבר עבירה אמרו חז"ל: "עין רואה ולב חומד ואיברים גומרים".

[60] השבירה היתה בעינים. תע"ס חלק ו' אות נד.

[61] ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה... ונותן עיניו בו".

[62] סנהדרין ז, ב: "אמר ר' אליעזר, מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש", ועי' במאמרי הסולם ב' מאמר סח בביאור עוון זה: "זה סוד 'לא תעלה במעלות על מזבחי' (שמות כ, כג), פירוש, בבחינת פרט שזה למעלה מזה וכו'. ועוד, שהוא בחינת חפץ להתנשאות על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם".

[63] זוהר-חדש יתרו אות תפה: זכור – מצוות עשה, שמור – מצוות לא תעשה.

[64] עי' בהסולם פרשת תזריע אות קכב שמאריך לבאר ההפרש בין קדוש לטהור, ותורף דבריו, שטהור הוא בחינת ג"ר דקטנות דז"א, שעקרו הוא חסדים בהארת חכמה, והעדר השימוש באור החכמה נבחן לו לחיסרון. משא"כ קדוש הוא בחינת או"א, שמעצם טבעם חפצים בחסדים ולא בחכמה, "והחסדים שלהם הם בתכלית השלימות ואין מקום בהם לאחיזת חיצונים".

[65] עי' מאמר עו ד"ה וכל, בטעם שנקראים ישרים.

[66] עי' יומא פו, ב שבתשובה מאהבה, זדונות נעשות לו כזכיות. ומפרש בהקדמה לתע"ס שזהו כשמשיג את השגחת הטוב ומטיב, וכלשונו שם באות קטו: "שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים".

[67] ראש תוך וסוף, עי' מבוא שערים שער ה' חלק א' פרק ז; תע"ס חלק י' אות קו.

[68] צדיק הוא ספירת היסוד שהיא סיומא דגופא. זוהר ויצא אות קלח.

[69] עי' יהושע י, יב שהעמיד השמש בגבעון באמצע היום.

[70] נראה שרבינו מתכוון לפרש זאת כעין פירוש השל"ה (פרשת בשלח תורה אור ח): "מדת צדיקים הוא מיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להשם יתברך מיד אף שעדיין לא נתקיים, כי זה הוא מצד האמונה שמאמינים בדבריו ברוך הוא וברוך שמו".

[71] שם הוי'ה כולל בתוכו היה הוה ויהיה – ראש תוך סוף.