[1] ע"פ סוטה כא, א: "עבירה מכבה מצוה".

[2]על הפסוק (בראשית לב, ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו" מביא רש"י את המדרש (בראשית רבה עו, ב): "ויירא שלא יַהֲרֹג, ויצר לו שלא יֵהָרֵג".

[3]הסולם ויקרא אות קנא: "קיטפא פירושו קשר ודבק". ובליקוטי תורה להאריז"ל, עובדיה: "הנה עשו, היה ניצוצי קדושה דג״ר שלו גנוזות בפיו, בסוד 'כי ציד בפיו'. ולכן כשחתך חושם ראשו, דלג הראש למערה ונקבר עם יצחק, כי הקדושה היתה בראשו לבד, לכן נקבר שם, ומהקדושה ההיא יצאו גרים ראשי ישראל, שמעיה ואבטליון, רבי מאיר ורבי עקיבא".

[4]בהמשך המאמר משמע שב' המחנות הן רשות ומצוה, שאם יכשל ח"ו בדברי הרשות שהם מלכותא דארעא, ישארו לפליטה דברי המצוה שהם מלכותא דרקיעא. ובמקום אחר בכי"ק ביאר באופן נוסף: "לעניות דעתי הפירוש, כי כשראה יעקב אבינו שעל כרחו צריך לפגוש את עצמו עם אחיו עשו הרשע, אז וירא שמא יהרגנו ויצר לו להרגו, כי בעולם הזה היה צריך לקיומו, אלא לקרבהו תחת כנפי השכינה באתכפיא, אבל שמע שהולך לקראתו בהרמת ראש ות' איש עמו, א"כ מוכרח הוא להלחם עמו, אבל לא הבין איך יגמור הדבר, וירא ויצר בין כך ובין כך לא יגמור רצון הקב"ה, וזה שהתקין את עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה, הדורון הוא לנסיון אולי יכייף אותו לקדושה בזכות תפלתו עליו, ואם לאו, חצה את עצמו לשני מחנות פנימיות וחיצוניות, ואז אם יהרג את עשיו, יהיה עכ"פ הפנימיות לפליטה".

[5]עי' מאמר סז שמבאר פסוק זה על הסתלקות האורות שהוא חיסרון כלפי דידן, אבל למעלה הכל טוב.

[6]עץ חיים שער א' פרק ב; תע"ס חלק א' פרק ב: אחר הצמצום שנעשה באין סוף "אז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר", ובפנים מסבירות ענף א' פרק יא מבאר כי אחר הצמצום שנאסר השימוש בבחי"ד שהיא הרצון לקבל, נסתלקו האורות ונשארו רשימות שמהן יניקת הס"א וכן לידת המציאות (לאפוקי מקיום המציאות הנמשך מהקו), והקו הוא הארה ע"פ ג' בחינות הראשונות שהם קדושה, ומכאן יש ב' הנהגות בבריאה: רשימו וקו. עש"ה. והדברים מקבילים עם המתבאר כאן שהקו זהו דברי מצוה והרשימו זהו מקום החלל ודברי הרשות.

[7]עי' אדרא זוטא אות קמו ותע"ס חלק ח' אות נו בביאור הענין.

[8]עץ חיים שער א' ענף ד; בית שער הכוונות אות לו: "ונמשך ומתפשט [הקו] עד סיום רגלי א״ק הישר כנ״ל, שהוא ממש עד חצאי עיגולי עתיק יומין, הסובבים תחת רגליו, עד שם מסתיימין רגלי היושר דא״ק".

[9]אולי רומז למובא בפסחים נד, א: "עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות... קברו של משה, ומערה שעמד בו משה" (בעת שנגלה אליו ה' בנקרת הצור). ומהמשך המאמר משמע (וכן הוא במפורש במאמר פט) שהדגש הוא על קברו של משה שנקבר במקום הרשות ולכן יש אפשרות להתגבר במקום הרשות ולהכניסו לקדושה. וזהו הרמז "בין השמשות" שהוא זמן שבין היום והלילה, היינו דברי הרשות שהם בין הקדושה לטומאה.

[10] במאמר פט מרחיב בזה, שיש מקום פנוי שיצחק עשאו שדה בכח עבודתו, אמנם במניח עבודתו, השדה נעשית למדבר, כי החיצונים עולים וממלאים את החלל.

[11]במדבר יג, ב: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", סוטה לד, ב: "אמר ריש לקיש, שלח לך מדעתך", וברש"י: "אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים לך".

[12]עי' במאמר פה שאורו של משיח הוא בלי כלים ולבושים, אלא אור בלי כלי. ועי' בהערה הבאה בכוונת דבריו.

[13]להבנת דבריו על ענין אור שאינו בכלי ומהות בחינת עתיק, נלקט מעט מדבריו במקומות אחרים:

במאמר פב אות ד: "צריך לבא לשלימות שלא ירעב ולא יצמא לעולם, רק להשפיע לזולתו בשביל זולתו. והוא נאמן בית בחינת דכר על ידי גילוי עתיק כנ"ל, ועתה ראוי הוא לתענוג הנצחי וחי לעולם בשמחה רבה, כי מזונו מצוי שם בשלוה, שרואה זולתו אוכל והוא מתענג מהשפעה לזולתו". ועל אור א"א כתב שם: "בחינת נוקבא, על ידי גילוי א"א".

במאמר קמד: "גילוי עתיק הוא באמת תכלית השלימות המקווה לנשמות, לכן עיקר הכוונה להרגיל הנשמות באור, על כן אינו זז אפילו רגע אחד מעולמות. וז"ס לית מחשבה תפיסה ביה כלל ועיקר, שלית אתר פנוי מניה, והוא לפני הגילוי כסיבה לגילוי א"א, והיא בתוך הגילוי, כדי להחזיק ולהרגיל הנשמות בבחינתו".

עוד בכי"ק: "מזון שלעולם הבא מבחי' האמת המופלא שהוא מרומם וכן נעים וכן נורא, דהיינו גילוי עתיק בתענוג נצחי, והבן. וצריך להרגיל את הנשמות שיוכלו לקבל בחי' גילוי הרוממות כזה".

המורם מהנ"ל, שגילוי עתיק הוא תענוג מהשפעה, שלתענוג כזה אין כלים בעולם הזה, כי כלים דעולם הזה הם רצון לקבל, ולכן זה נחשב לאור בלי כלי. וכן יוצאת המסקנה גם במאמר פה, עי"ש בהערה צא.

[14] צ"ע למה כוונתו, עי' במדבר רבה פרשה טז. ואפשר שרומז שכלב תיקן את מקום הרשות 'אל משה' – למקום הקדושה.

[15] מטבע לשון ע"פ תהלים קז, לג. כלומר, בדעתם ובהבנתם הבינו על מקום נהרות שהוא מדבר, ועל מקום מציאת מים שהוא צימאון, כי לא השיגו מקום זה.

[16]במאמר פו מסביר טענת המרגלים הזו: "שלא הבינו מציאות שכר הנשמות לעולם הבא האמיתית, דהיינו שלא לקבל פרס מרבו".

[17]עי' בביאור כתוב זה גם במאמרי הסולם ב' מאמר צג: "בהיות האדם מתחרט על לשעבר ומקבל על להבא, מתחיל אריגת הקו מלמעלה למטה, שזה סוד 'קוה קויתי', כלומר 'ה' צלך' (תהלים קכא, ה), כמו שאדם רוצה להמשיך ממנו לה' קו ישר, תיכף ומיד מתחיל השי"ת להוריד את הקו מעילא לתתא, שזה סוד 'קוה קויתי אל הויה'. וכל זה נארג בהעלאת ניצוצי השתוקקותו וכיסופין שלו להשי"ת, עדי שזוכה 'ויט אלי', כלומר, שנתארך הקו היורד מלעילא ומגיע אלי שאוכל להתדבק בו ית', על דרך משל קו הנכנס ברשימו, ואז 'וישמע שועתי', שמתקבלים כל תפלותי". עי' גם במאמר קלט.

[18]בצד קטע זה רשם רבינו "סוד נימין דא"א". וכנראה שמקשר זאת לנימין ושערות דאריך אנפין שמבואר בחכמת הקבלה שדרכם מושפע השפע לתחתונים.

[19]נימא מלשון חוט, קו דק.

[20]בגמרא בבא מציעא פג, ב מובא על רבי אלעזר ברבי שמעון שחשש שמא בגינו נהרג אדם כשר והיה בוכה: "אמרו ליה, רבי, אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים. הניח ידו על בני מעיו, אמר, שישו בני מעי שישו, ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה, מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם. ואפילו הכי לא מייתבא דעתיה (לא התיישבה דעתו), אשקיוהו סמא דשינתא, ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה (השקוהו סם שינה והכניסוהו לבית עשוי שיש שאין הרוח שולטת בו וקרעו לכריסו), הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא (הוציאו ממנו סלים מלאים שומן לפי שבעל בשר היה מאוד. ע"פ רש"י), ומותבי בשמשא (לנסות אם יסריח וירום תולעים. רש"י) בתמוז ואב ולא מסרחי... קרי אנפשיה (תהלים טז, ט) 'אף בשרי ישכון לבטח'". ואולי רבינו מקשר זאת, שאפילו דברי הרשות שלו ("ספיקות") כוונו לקדושה, ועל כן בשרו – הרומז על החומריות ודברי הרשות – לא הסריח, כי הכניסו לקדושה (פירוש כעין זה ישנו בספר "דברים אחדים" להחיד"א דרוש כו).

[21]זוהר חדש בראשית אות תריג וז"ל בהסולם: "למדנו, למה מת משה בחוצה לארץ. הוא להורות שבזכותו יקומו לתחיה מתי המדבר". ועי' לעיל שפירש שמדבר הוא מקום שנהפך מדברי הרשות למקום הקליפות. ובמאמר בכי"ק מצאנו כתוב: "משה רבינו ע"ה נקבר בסוד אותה הצולמא ולא הכניסם לארץ, כדי שיתגלה כל הפרטים מהרע בפועל בסוד 'זה לעומת זה', אשר השלימות סובב עליהם בדרך הדרגה ומתקן אותם", וכן הוא במאמר פט: טעם קבורת משה בצולמא שלאו איהו הגין ליה, להכניע קליפה הקשה... וכשמסתלקת, נעשה מקום הפנוי לשדה".

[22]תיקוני זוהר קיב, א: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא".

[23] בשפת המשנה (ביצה מ, א) 'אפר' הוא מקום מרעה. ועי' מאמר פו שמבאר ב' שלבים: עפר שהוא עוביות דבחי"ד – אינו מוליד, וכשנצרף בכבשן האש ונעשה אפר – מוליד, כיון שנתקן. ואולי גם לזה רומז הכא.

[24] אולי כוונתו שנודבים ונודרים קרבנות רק מדברי הרשות ולא מבכורות ומעשרות וכיו"ב, ובמאמר סט בסופו מבאר שזהו ענין "קדש עצמך במותר לך".

[25]במאמר צז: "נודע, כי הגוף נברא בסוד הסתר פנים ונשמה בסוד הארת פנים, ותקות הנשמה להפטר מממשלת ההסתרה, אך לסוד זה ניתן לחם ומזון לגוף, שבכח הלחם מחבק הגוף לנשמה ואינה מניחה להפרד ממנה. וכנגד זה יש גם כן מזון רוחני יותר מיוחד לנשמה, וסודו הוא הריח, בסוד 'חמרא וריחני פקחין' (יומא עו, ב), ומגביר ממשלת הנשמה. וזה סוד 'את קרבני לחמי' (במדבר כח, ב), שזה למעלה להחזקת האורות בכלים דהיינו בגבולי הסתרה, ואחר כך 'לאשי ריח ניחוחי', בסוד להגביר האורות על הכלים" (אמנם כאן משמע שמדרגת "את קרבני לחמי" היא גדולה יותר, כי מקדש דברי הרשות).

[26]בהמשך מבאר שט' הוא בחינת מצוה, וי' הוא בחינת רשות (כעין שאמר לעיל (עי' הערה קפז) שהתפשטות הקו שלאחר הצמצום הוא מצוה והרשימו הוא רשות, וקו הוא בחי' ט' ראשונות ורשימו בחי' מלכות שהיא העשירית).

[27]אולי כוונתו למה שביאר לעיל שזיווג דאו"א הוא זיווג דלא פסיק, וא"כ אין בו מקום לעינוי, והוא דברי הרשות שעל ידיהם בעיקר בא גילוי הקדושה.

[28] דברים רבה ב, לו: "ביום הכיפורים שהם נקיים כמלאכי השרת, הן אומרים אותו בפרהסיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכן נפסק בשולחן-ערוך או"ח תריט ב.

[29]ענין 'בוכים' וענין שזה ר"ת 'ברוך כבוד ה' ממקומו', עי' במאמר פה שזהו בזמן העבודה לפני התיקון שאז אין כל האברים כלים פנימיים לקדושה, אלא חלק מהם שהם אברים התחתונים, מתעצבים מהעבודה, וכפי המשתמע במאמר עח זהו הטעם שטרם גמר התיקון אומרים בשכמל"ו בלחש, משא"כ המלאכים אומרים כבר היום בקול רם.

והנה במאמר פו ובמאמרים נוספים מבאר מאמר חז"ל (ברכות יז, א) שעולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ומתענגים מזיו השכינה, דזיו השכינה הוא תענוג מעבודה דהשפעה בלתי לה' לבדו, שתענוג כעין זה אינו מושג בעולם הזה שבו ההנאה היא מאכילה ושתיה, היינו מתענוג המתקבל בכלים דרצון לקבל. ואולי זהו שכתב כאן שבשעה שמצוי אכילה ושתיה אומרים בשכמל"ו בלחש, כי אז התענוג הוא מכלים דרצון לקבל, משא"כ ביום הכיפורים שהוא זמן עינוי, שאין את הכלים דאכילה ושתיה שהם כלים דקבלה, אלא משיגים לכלים חדשים דגמר התיקון שהם כלים דהשפעה. והעינוי משמעותו חיובית, היינו חורבן הכלים דרצון לקבל שהם כלים המצומצמים.

והנה לעיל במאמר ביאר שאורו של משיח הוא אור בלי כלים, כי כלים דעולם הזה הם כלים דקבלה שלא משיגים תענוגו של אורו של משיח, ונמצא שמלבד הפנים של אכילה ושתיה שהיו לו בט', שזהו אור המתפשט בכלי, מקבל עתה פנים חדשות של תענוג בלי כלים הנ"ל, וע"כ אומרים בשכמל"ו בקול רם.

ומה שממשיך "ומי גורם לזה העינוי – אכילה ושתיה דט'", היינו דביאר שהעבודה בסוד הקו שהוא בחינת ט' ובחינת מצוה, היא גורמת לתיקון הכלי די' שהוא בחינת רשות, ונעשה התיקון של עינוי הנפש, ואז הוא קיום הנצחי של "עשר ולא תשע".

[30]בתיקונים לזוהר חדש פרשת שלח אודות ייחוד השי"ת: "והכי תוכו כברו, הכי איהו מלגאו דכל עלמין כמו מלבר כל עלמין, לא אשתני" (-וכך הוא תוכו כחיצוניותו, כך הוא מתוך כל העולמות כמו מלחוץ כל העולמות. לא משתנה), והיינו שלעת תיקון כלים די' הוא מתגלה גם בתוך העולמות והווי קיום נצחי. ועי' מאמר פב אות ב' שזה אזיל על תענוג הנצחי להשפיע לזולתו.

[31]היינו, קיום לנצחיות הוא דווקא בעשר שהם דברי הרשות, והוא בחינת גמר התיקון.

[32] עי' מאמר פה שענין החורבן הוא כי אורו של משיח לא יכל לסבול כלי לקיום.

[33]תענית כט, א: "תשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום [עשירי] כולו".

[34]מובא (בירושלמי ברכות ב, ד; פתיחתא דאסתר רבה אות י) שביום שנחרב בית המקדש נולד משיח. ובשער הכוונות להאריז"ל ענין תשעה באב כתב וז"ל: "מה שנהגו ביום ט' באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה, ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט' באב ונשרף בעת המנחה, וכפי זה היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר... ונראה לעניות דעתי ששמעתי גם כן ממורי ז"ל טעם אחר, והוא כי אז במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם כנזכר במדרש איכה רבתי".

והנה אורו של משיח ביאר במאמר פה שאין לו כלים דעולם הזה, ועולה בקנה אחד עם המבואר כאן שיום העשירי הוא בחינת רשות שאין לו כלים, ויום התשיעי הוא בחינת מצוה שיש לו כלים. ולכן בערבו של ט' נחרבו הכלים דמצוה ונולד משיח שהוא כלים של י' ובחינת רשות. ודו"ק.

[35]זוהר תרומה אות תש: "לסטרא אחרא נותנים הוספה יתרה על החשבון, והיא נגרעת במנין, כגון עשתי עשר, שהע' הנוספת על חשבון שתי עשר, גורעת החשבון מי"ב לי"א. שיורה על מה שחסר להם מלמעלה, שהע' הנוספת היא סוד עין הרע".

[36]נראה מהכת"י שזהו המשך למאמר, אמנם מצד התוכן לא ברור הקשר, וצ"ע. ולהבנת דבריו עי' לעיל מאמר פה בסופו, ותוכן דבריו, שמים עליונים הם כלים ואברים העליונים מח ולב השמחים בעבודת ה', ומים תחתונים הם כלים ואברים התחתונים שעבודת הקדושה היא עליהם בכפיה, אבל בגמר התיקון תתבטל הפרסא, וכולם יהיו מרוצים בעבודה.

[37]עץ חיים שער ב' ענף א: "כבר נודע, שאבר הכבד הוא משכן הנפש, והלב משכן הרוח, והמוח משכן הנשמה".

[38]גרה בגימטריא ר"ח, אור בגימטריא ר"ז.

[39]יצחק בגימטריא ר"ח.

[40]עי' דברי האריז"ל על כך בהערה קפד בתחילת המאמר.

[41]ע"פ איוב ב, ד. שם כתוב "עור בעד עור" ומפרש רש"י: "אבר בפני אבר, כן דרך בני אדם, כשרואה החרב באה על ראשו, מגין זרועו בפניו, וכל שכן כל אשר לאיש בממון יתן". וא"כ משה נתקשה כיצד יתכן לתת פדיון-נפש עבור האדם בשעה שאין לנפש ערך ממוני, וכלשון המדרש המובא בהערה הבאה.

אמנם צ"ע כוונת רבינו "עור בעד אור". ומצאנו לשון כעין זו בספר "תקנת השבים" להרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (עמ' קנה): "בעולם הזה נתחלף עור בעד אור, כמו כתנות עור דאדם הראשון תְּמוּר כתנות אור שהיה לו קודם החטא, כן התורה דעולם הזה וכו'". ולפי דבריו ע"פ המשך דברי רבינו כאן, יש לומר בכוונתו ש"עור" הם כלים דעולם-הזה שהם רצון-לקבל, משא"כ לפני חטא אדם הראשון לא היה כלים דעולם הזה והאיר "אור" שהוא אורו של משיח. וכיו"ב פירש רבינו (במאמר פה ועוד) שבתחילה היה האור "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" – כעין החגב שלבושו הוא כבשרו. והיינו שיש השתוות בין האור לכלי כי לא היה פירוד בכלים דרצון לקבל, אך אחר הצמצום נעשו כלים דעור.

[42] במדבר רבה יב, ג: "אמר רב יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא והרתיע לאחוריו, כיון שאמר לו 'ונתנו איש כופר נפשו' אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו, 'עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו', ועדיין אינו מגיע... אמר לו הקדוש ברוך הוא, איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, 'זה יתנו'. אמר ר' מאיר, נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה 'זה יתנו' - כזה יתנו".

[43] בתחילת המאמר מבאר שבחינת עתיק היא אור שאינו מתלבש בכלי, וכן במאמר פה שאורו של משיח הוא בלי כלים, עי"ש וכן במאמרים נוספים, שהמורם מכל זאת שהיינו בלי כלים דעולם הזה, אלא כלים דהשפעה שלא עמ"נ לקבל פרס.

[44] ביאר לעיל שאז נעשה ענין החורבן לכלים הקודמים ולידת משיח.

[45] במאמרים פד ופו מבאר שבזמן הזה בשעת הזיווג פורח הי"ה מהאיש והאשה בשעת מעשה ונעשים אש, ולעתיד לבא יולידו בסוד י"ה. והעולה משם בביאור הענין: שבזמן הזה זיווג והמשכה נעשים בכלים דנוקבא (שהם רצון לקבל), ולעתיד לבא יהיה הזיווג בכלים דדכר והשפעה שאין להם השגה בעולם הזה ונחשבים כבלי כלים. ומתוך הענין ומהמשך המאמר משמע, שתשובת הקב"ה למשה במטבע של אש היתה, שלעתיד לבא נראה איך הכלים של עולם הזה ועולם הבא שהם מחצה דלה' ומחצה דלכם, מתחברים ביניהם לשלימות דגמר התיקון ורשות היחיד, וגם המטבע של אש ישמש אז.

[46] על יום-טוב אמרו חז"ל (פסחים סח, ב) ש'חציו לה' וחציו לכם'. ומבארו במאמר פט "שבזה האופן שאין השפעה נגמר בזמן מצד ה' אלא שהתחתון גומרה אז כן נקבעים מבין שניהם... אבל סוד שבת כולו לה'".

[47] עי' בהסולם פנחס שפה: "כל המדרגות הנמצאות בג"ר נקראות כוכבים או כוכבי שמים. ואי אפשר להמשיך הארת חכמה מהם - המכונה מספר וחשבון - ממעלה למטה. וזה סוד 'הבט נא השמימה וספור את הככבים אם תוכל לספור אותם' (בראשית טו, ה). אמנם הקדוש ברוך הוא בעצמו מגלה בהם במקומם בחינת מספר וחשבון שהוא הארת החכמה, אלא שמאירים ממטה למעלה. וזה סוד הכתוב (תהלים קמז, ד) 'מונה מספר לככבים', כי הקדוש ברוך הוא בעצמו מונה מספר. 'לכולם בשם יקרא' - שם ה"ס השגה, כי מה שאין אנו משיגים אין אנו קוראים בשם. ובעת ההיא שהקב"ה מקבץ אותם לגלות בהם המספר בסוד מונה מספר לכוכבים, הנה אז מרוב האור הם מחזירים אור חוזר ממטה למעלה, הנבחן כמו שרביט. ועליהם מרמזים בארץ סוד כוכבא דשרביט". ועי' הסבר נוסף על כוכבא דשביט במאמר עט ובהערה רי מהסולם ויחי.

[48] לפי המתבאר במאמר קא ובמאמרי הסולם ב' מאמר סח (ד"ה וזה סוד הצילה), כנראה שהכוונה שבשכינה כלולים כלל ישראל בבחינת יחידה, ואזי "אין מספר". ואח"כ זה מתפשט ע"י הרגשת אַנִיוּת לפרטים רבים, שזהו "מספר". ולעתיד לבא מתחברים הפרטים לכלל, כמו שמבאר בהמשך המאמר כאן שמתחברים מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא.

[49] היינו ז' מלכים דנקודים יצאו זה על גבי זה ולא נתאחדו בדרך תיקון קוים. עץ חיים שער ט' פרק ד; תע"ס חלק ז' אות עב.

[50]ברכות לד, ב: "אמר שמואל, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות".

[51] עי' עץ חיים שער ט' פרק ב; שער יט פרק א, תע"ס חלק יא אות ה, שכן מכנה לז' מלכים דנקודים שנשברו. בטעם הדבר עי' בתע"ס חלק ט' לוה"ת קעד שזה מטעם ב' כוחות מלכות ובינה המשמשים שם בערבוביא, וכאן מבאר באופן אחר.

[52] במאמר פט מבאר שענין הזמן נעשה בעולם לצורך התיקון, אבל מצד המאציל 'לילה כיום יאיר', וב' הבחינות הם אחד.

[53] שמות ל, יג: "עשרים גרה השקל".

[54] לעיל בסימני בהמה טהורה מבאר שהעלאת גרה היא ענין העלאת מים תחתונים לעליונים, היינו שכלים תחתונים דקבלה מתייחדים עם העליונים ובוקעים הפרסא.

[55] לעיל ביאר שעשרה היא בחינת ענין רשות ולידת משיח, ותשע היא בחינת מצוה שהיא דרגא נמוכה ביחס לכלים דרשות בעת שנכנסים לקדושה.

[56] עי' מאמר פב אות ו' שביאר בפנימיות מאמר חז"ל "המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא", ש'מלבין' הוא ענין שיש רק לבן הרומז על חסדים וכלים דהשפעה בלי אדום הרומז על גבורות, כמו הט' הרומז על מצוה והי' על רשות. ואם היה כן, אזי אין לו חלק לעולם הבא, משום שבעולם הבא תתוקן גם בחינת הי' שהוא האדום והכלים דקבלה, משא"כ בבחינת הט' של חסדים בלבד, אין חלק לעולם הבא, כי גמר התיקון הוא דווקא בכלים של האדום. וזהו גם הרמז בזהב וכסף, כסף רומז על חסדים וקו ימין, זהב רומז על קו שמאל והמשכת חכמה, ולעולם הבא לא ישתמשו עם בחינת הכסף שהיא קו ימין, אלא עם בחינת הזהב דייקא, דכלי הקבלה יתוקנו בעמ"נ להשפיע.