תוכן

((שנת תרע"ט)

אין בין תענוג ושמחה לעצב וצער, אלא הפירוד וחיבור. שהמתענג, כל אבריו מחוברים ומיוחדים, והמצטער, איבריו ... ... מתחברים. דרך משל, האוכל מאכל למעדנים, הוא בהסכמת כל החלקים שבו, ועל כן מתענג, ושיעור תענוגו לפי קרבת החלקים זה בזה שה... ... דהיינו המאכל מיחדן. ולכן האוכל לרפואה מצטער, שאינו בהסכמת אברים תחתונים הפתאים. וכן כשמוכרח לדבר בלי שכל, הוא מצטער, כי העליונים אינם מסכימים לזה. וכן כשעושה איזה עובדא מחוץ לענינו, התחתונים אינם מסכימים. אבל עובדא הסובב לעצמותו, כמו רחיצה בחמים, מתענג, שכל חלקיו מסכימים לזה וכו' כדומה לו.

ומכל מקום נמצא בחינה אחת באדם שנקראת הכרה, שזה מעביר מים עליונים לתחתונים, כי בהתרבות ההכרה, התחתונים מתיחדין עם עליונים ורואים ומתענגים בנחמת עליונים. והראיה, שנושא אלומותיו אינו מרגיש כלל ביגיעת המשא, מחמת שאבריו התחתונים, ההכרה משפיעה אור גדול עליהם, ומתיחדים לענין אחד ותענוג אחד.

וזה סוד גלות השכינה, כי כיון שהנשמה והשכל באים בגוף ואינם מתיחדים באחד, שהפה מדבר בלי שִׁפְעַת השכל וחיובו, והידים עושים מעשים בלי הסכמת השכל והנשמה. אז אותן הדיבורים והמעשים הם כמו בנים שנגלו מעל שולחן אביהם[1], ובתֺּהוּ בלא לב נמצאים, וגורמים צער לשכינה, כי חלקים שלה אינם מתיחדים ועולים בקנה אחד.

וכשיודעים ש'שִׁיר הַשִּׁירִים, עַל פּוּמָא דְאֵלִיָּהוּ אִתְגְּזַר'[2], אז נעשה קשר בין הגוף והנשמה. אך צריך להרגיל את אבריו התחתונים בהכרה זו, ואז יושפע עליהם שפע אור על מדותיו, וכולם נהנים מיגיע כפם[3], כמו הנושא אלומותיו. אבל כל עוד שלא תושלם ההכרה, דומה כמו הזורעים בדמעה, כי מחמת הרחקת הזמן לתענוגן של תחתונים, הגם שמכיר ויודע שיהיו אלומות טובות לפיהו, הוא מצטער בזמן הזריעה, והתחתונים אינם מסכימים להמעשה.

לכן כל העבודה - להרבות הכרה להתחתונים, ואז יהיה הקשר ביניהם גדול, ואז לא יהיה נמצא שום מעשה ודיבור שלא יתנהג לפי הנשמה והשכל. וכגודל הכרה גודל היחוד, וכגודל היחוד גודל התענוג, כנ"ל.

והנה האדם הוא עולם קטן (זוהר לך לך אות של), וכל העולם אדם גדול לבוש ובביתו ומשמשים לפניו[4], וכל אדם הוא חלק מהעולם, פירוש מאדם הגדול, או שייך לראש או לגרון או לבטן[5] (שמות רבה מ, ג), וזה דוקא בחיצוניות שלו[6], אבל הפנימיות שבו אינו מתחלק, כטבע רוחני שאינו מתחלק, אלא אור אחד הזורח בכל חלק לפי דרגא דיליה, כי אור נשמתו שוה הוא, בין בראשו ובין ברגלו.

וזה סוד 'בצלם אלקים' (בראשית א, כז), כי מאן דנפח מתוכו נפח[7], דהיינו, שאינו באופן להתחלק, רק זורח בשוה, והבן מאוד.

וזה סוד 'וראית אחורי ופני לא יראו' (שמות לג, כג), כי האדם אי אפשר לו לראות פנים של עצמו, כי בחינת השגה וראיה הוא יוצא פועל לזולתו. אבל אחורי של עצמו, דהיינו הגְוִיָּה וידים ורגלים, אפשר לראות, והבן מאוד כי נורא הוא.

ובאמת כל החיצוניות לא ניתן אלא לפי עין הרואה, דהיינו שיר השירים כנ"ל, וזה כל מעשה בראשית[8]. וזה סוד גדול 'אנכי ה' אלקיך וגו' אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו' (ע"פ דברי הימים א' יז, כא), ואליהו לא בא לקרב ולרחק רק לעשות שלום[9] (עדיות ח, ז).

ובזה נבין הפסוק (ע"פ תהלים קכח, א) 'אשרי ירא ה' ההולך בדרכיו', כי הירא שמים לא נשלם לפי עצמו, רק כשהולך בדרכיו[10]. כמו שהאדם לא יוכל לפרנס חלק אחד מגופו ויהיה נמצא בשמחה, מחמת שצריך יחוד ביניהם כנ"ל, כמו כן אין השלמה זולת להולך בדרכיו. והסוד, כי דרכים הרבה למקום (ע"פ תענית יח, ב; במדבר רבה יח, יח), ואין העולם מקומו[11] והכסא נושא את נושאיו[12], כי בסוד החסרון ושלימות נברא העולם[13], וזה דוקא לפי שעה, כהמשך הזמן מזריעה לנשיאת אלומותיו, דהיינו החיצוניות שנחסר לפי המקום והזמן, ובהשבת הגזילה והאשם נמצא בתוספת חומש[14], שזה מעלה יחוד בין עליונים ותחתונים.

וכל עבודה - לפי שעה. שיש שדה ממהרת להוציא פירות, דהיינו שבעליה בזריזות והתאמצות מרבים ומגדלים אור הכרה כנ"ל, עד שלעתיד לבא תיכף בשעת הזריעה יצמח בלי שיהוי זמן[15], ואז יוסר הדמעה מעל כל פנים (ע"פ ישעיה כה, ח), כי דרגא של זורעים בדמעה תבטל, כי תתרבה ההכרה כנ"ל.

ואומר לך מהו הזריעה, הוא הדיבורים ומעשים שאינם באים לפי הסכמת הנשמה. ושייך לעניים בסוד לקט שכחה ופאה, ושייך לכהנים בסוד תרומות ומעשרות, ושייך לבעלים בסוד 'ואכלו אותם אשר כפר בהם' (שמות כט, לג), כי אכילתו מכפרת בסוד שולחן כמזבח[16], והבן, וכל זה בסוד יראת שמים, בסוד התשובה שבנים חוזרים לשלחן אביהם. וכל זה, לפי גודל ההכרה, כן יתקרבו ויתחדו הדיבורים והמעשים לבעליהם, דהיינו הנשמה.

אבל האדם השלם, הוא ההולך בדרכיו, שכל בחינות הנ"ל לפי התחתונים הוא מתחפש ומתלבש כנ"ל, אבל לגבי עצמותו לא יופעל כלל, ולא יעלה בשום בחינה שם ענין חיפושים ולבושים, שזה בבחינת יוצא פועל (אולי צ"ל יוצא פועל לזולתו).

ולכן השלימות לילך בדרכיו, שאיהו דורך ואיהי דרך[17], ולכן 'ובו תדבק' (דברים י, כ), ואיך אפשר להדבק בו, ש[הרי] הוא אש אוכלה אש[18], כי תיכף יאמרו לו 'יתוש קדמך'[19] ולא יעשה בדעת?[20] ותירצו חז"ל (ספרי מט) 'הדבק במדותיו', דהיינו, מה הוא רחום ודורך פּוּרָה בְּבָצְרָה[21], אף אתה רחום ואתה תהא דורך הפורה, דהיינו באותה שעה שלא תעשה בדעת, תתכוון להיות דורך פורה ו'השלך על ה' יהבך' (תהלים נה, כג), ואז תיכף תהא נושא אלומות, כי יגיע כפיך תאכל, ותהיה שש ושמח שזכית לדרוך הפורה ואתה הולך בשליחותו של מקום, דהיינו ממש 'שליחו של אדם כמותו' (ברכות לד, ב), ושום דיבור ושום מעשה לא יתפרד מנשמתו אפילו רגע אחת, כי החיצוניות אינו פועל לפי עצמו, אלא לפי נשמתו. וכשהכרה זו בשלימות אז תיכף יש חיבור גדול בין החיצוניות לפנימיותו, והתענוג נפלא, ומתגבר גם כן על התחתונים, ואינם מרגישים באמת בשום כובד משא וצער גידול בנים, כי כשנולדים תיכף גדולים הם[22], וששים ושמחים תמיד לעשות רצון קונם ... ...

וזה ענין 'אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער' (תהלים קכז, ה), כי האשפה נתמלאה ואין שום חסרון, ומה שעושה שלא בדעת קונו - הוא קונו בעצמו[23], כי זה ... ... ... ... לדבר עם האויב בשער, וברגע שהולך להיכל אויב נהפך לאוהב, ובין השער ... ... ... ובין היכל הוא דרך ה' ממש, שיד ה' עשתה זאת, והוא שלוחו של אדם כמותו ממש, ... ... ... ... דהיינו, נשמתו בוראו ממש תלמדנו[24], היא גופו, דהיינו שבחו דבוריו ומעשיו[25].