תוכן

שבתות דזמן הזה ויום שכולו שבת

בענין קישוטי כלה וצירופי אדנ"י

נודע סוד בחינה אחרונה דעולם הא"ק שהיא נשתלשלה הימנה לנקודה דעולם הזה. וגם כאן יש ב' נקודות: האחת היא נקודה דפנים לזרע לברכה, והיא דקדושה, בשביל מיתוקה ושיתופה בנקודה עילאה דאימא. השנית היא נקודה דאחור, שפתחה נפתחת כדי להוציא הפסולת והזוהמא לחיצונים, באופן שהאכילה והמזון לא יזיק להמקבל.

[הג"ה: ודע שזה חלק אדם רע הוא מוכרח, בסוד הכתוב (במדבר טו, לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם', לבבכם – יצרא דעריות, עיניכם – יצרא דעבודה זרה. שלולא היצר הרע לא היה תאוה וחן ויופי וכו', ע"כ נותנין לו חלק לפרנסו ולקיימו עד גמר התיקון שאז אין צריך לעבדו ית' בבחינת תאוה אלא בבחינת חכמה, והבן, שזה סוד שבעולם הבא אין אכילה ושתיה וכו' (ברכות יז, א), כי כל המזונות מסטרא דיצרא בישא (-דיצר הרע) באה, כמו שכתוב 'אשר אתם זונים אחריהם'[1]].

וצריך שתדע שכללות המזונות דזמן התיקון הם נכללים בסוד ג' סעודות דשבת: דחקל תפוחין, דעתיקא קדישא, דזעיר אנפין[3]. אלא שיש הרבה שבתות וממילא הרבה סעודות. אמנם באלף השביעי, רצוני לומר בעולם שכולו שבת, אז חוזרין כל השבתות שהיו בשתא אלפין להכלל יחד לשבת אחת, וממילא כל הסעודות לסעודה אחת. והוא מפני שאז אין עוד צואה ופסולת ח"ו, כי כבר יצאו הכלים בטהרה השלימה, וכל ענין ימות החול והזמנים לעיכול בין סעודה לסעודה, כל אלו ההפסקות באות מכח הס"א שצריכים לקיימה בימי הבירורים להבחין בין עובד ה' ללא עבדו.

נמצא שאחר שבאו בכּוּר הבחינה, כבר אין צורך בס"א, וממילא אין פסולת, וממילא אין עוד הפסקות בין הסעודות ואין עוד ימות החול וזמני טרחה.

וכתיב (ירמיה י, ז) 'אשר בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך'.

בכל חכמי הגוים: הוא סוד נקודה ב' נקודה עילאה שאין בה לפי האמת פסולת כלל, דעל כן נקראת לחם מן השמים, ומֵעֲלָנָא אִית לָהּ וּמַפְקָנָא לֵית לָה. ובכל מלכותם: זה סוד נקודה א' נקודה תתאה לחם מן הארץ, שבאמת יש בה פסולת בזמן הבירורים.

ומזה תדע, שעיקר החיות שבמזון הוא מסוד בירורין דחכמה, ועיקר הפסולת היוצא לחוץ הוא מסוד בירורין ד'כל מלכותם' כנ"ל.

ונודע, שחכמה ומלכות הוא ענין אחד בסוד הבירורין, דעל כן נקרא מזון דקדושה חכמה תתאה, משום השיתופא כנ"ל, וזה חלק אדם טוב. וחלק אדם רע נמשך מסוד הכתוב 'ובכל מלכותם מאין כמוך' כנ"ל.

והנה בעת יציאת הנקודה תתאה בטהרה כנ"ל, ממילא הושתוו אהדדי ב' הנקודות. כמו שכתוב 'בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך'. וממילא מוכרחים לחזור ולהגביה כל הפסולת שנדחה ממחיצה דקדושה, כי כבר נגבה המקור דמלכות בדרך כלל, אשר הוא עבודה נוראה מאד.

וזהו שאמר ר' ירמיה: 'ומה בשעה שבא ליתן תורה לישראל היה כל כך קולות וברקים וכו' על אחת כמה וכמה בשעה שבא לתבוע אם מקיימים התורה וכו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, ב) 'ומי יכלכל את יום בואו'', עש"ה (שמות רבה כט, ז).

הא' היא ההגבהה והטהרה בדרך כלל, שהוברר הדבר למפרע שעוד יתפאר בנקודה תתאה כמו בעילאה, ואין כאן הפסק כלל, וכל סעיפיה פארות קדושות בלי שום הפסק כלל.

הב' היא ההשגה של המראה "דמאוד רחוק" בשעת השגת הכלל הגדול על כל המציאות.

הג' הוא ענין 'וחד חרוב' דאלף השביעי שהוא מחריב כל הני אלפי שיתא, ולא היו ניכר שום שליטה קטנה או גדולה ושום הנאה וחפץ, רק משליטת יום הז' והתגברותו על כולנה בסוד 'וכל כח ידיהם לו', והחורבן גדול ביותר מזמן המבול, כנודע.

הד' הוא השגת חיוב ההשכלה אשר הוא עיקר הנרצה בסוד 'נדחים קובץ', ואשר לו לבדו ראוי להתפלל והוא העיקר הנרצה.

הה' היא השגת 'אחות לנו קטנה ושדים אין לה', ו'מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה'.

[הג"ה: הה' נראה לעיין בסוד הכתוב 'לכה דודי לקראת כלה', כלומר, שכל קישוטין דמקוה בסוד דעת ומחילת עוונות וגאולה ורפואה נוהגים בפועל רק בכלה ולא במקוה, כי שם רק חכמה וציור ולא בפועל. ונמצא אשר הו' נספר לז', וצ"ע].

הו' היא השגת כי שם אהיה, שעם הנקודה תתאה מתחלת להגלות, ועד שם לא הבין כלל מסודות חז"ל באופן שנגלה מכל לראש, בסוד הכתוב 'ושננתם'. ונמצא שכאן ביציאת הכלים בטהרתם, אז מתחיל לעמוד על המטרה המובטחה לו, ולא מקודם לה כלל, כי עד אז היה בגלגול על ב' הנקודות ובתמורה וחילוף כנודע, ואין חפץ חשוב מהמטרה הנבטחת, כמובן.