ביום השביעי שבת וינפש
'וביום השביעי שבת וַיִּנָּפַשׁ' (שמות לא, יז). פירוש, וַיִּנָּפַשׁ כמו ויתפעל ויקָבר וילָפת. וינפש, מלשון פָּעוֹל ונפעל, כי אינו פּוֹעַל יוצא או פּוֹעַל עומד כמו וישבות או שָבת.
וזה יורה עניין נכבד,
כי בכל ששת ימי המעשה כתוב (בראשית א, ב) 'ורוח אלקים מרחפת על
פני המים', שזה בחינת דכר (-זכר) הפּוֹעֵל, כי עד מקום הזה היה עניין הכבוד בבחינת פּוֹעֵל, ובשעה שאינו פּוֹעֵל לא היה נרגש הכבוד האלקי. אבל בזה היום,
קנה העולם ברכה וקדושה יתירה באין ערך, שאפילו בלא שום פעולה יהיה נמשך השפע האלקי,
כי בזה היא בחינת נפש חיה המנענע את הגוף הגם שהנפש בעצמו אינו כלל בעל תנועה,
ודו"ק שזה ערך המעולה שבצורות. וזה עניין 'תָּלִי בעולם כמלך על כסאו' (ספר יצירה ו, ד) בלי שום תנועה, ועכ"ז יוכר כבוד ההנהגה בכל
המדינה, בחכמתו ובינתו ותפארתו. וזה סוד 'וינפש', כי הרוח קבל צורת נפש, ואין צריך
עוד לשום פעולה, ודו"ק.
וזה ענין 'ביום השביעי
שבת'. ובזה השביתה אין חלילה הפסקת השפע, אלא אדרבה, 'וינפש', כי קנה צורת נפש,
וממקומה משפיע כל טוב לעולם לכל הדבק בה, ואין צריך לשום פעולה חדשה אלא להדבק בה.
והבן, שזה דוגמת הנפש בגוף, אשר כח הנפשי החיוני אינו מקבל לעולם שום צורה חדשה,
וכל זמן שהגוף דבוק בנפשו הרי מושך שפע החיים ממנה, והשפע פוסק ביום הפרדו במשהו
הימנה, והבן.
מה שאין כן בששת ימי
המעשה טרם שנתגלה צורת הנפש, לא היתה מציאות ההשפעה נגלה זולת בפעולת הרוח אלקי כ"פ
(-כל פעם) בצורה חדשה.
וזה עניין 'שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע' (ראש השנה כז, א; שבועות כ, ב). פירוש, שעד יום השבת, לא היתה שום מציאות להבין שיהיה אפשרות להמשכות השפע בדרך הדביקות לחוד בלי שום פעולה ותנועה חדשה. ובברכה וקדושה דשבת נעשה חדשות, סוד כח נפשי, אשר בדביקות לחוד נמשך השפע, שזה עניין יחוד שאין למעלה הימנו, שהנוקבא במנוחתה ממשיכה עוד ממש כדכר בפעולתו, והמה בדיבור אחד.