תוכן

מאמר השבת

א. איתא בגמרא (סנהדרין צז, א) 'אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו', תניא כותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה ב, יא) 'ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא', ואומר (תהלים צב, א), 'מזמור שיר ליום השבת' - יום שכולו שבת, ואומר (תהלים צ, ד), 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור''.

גמרא זו מפליאה מאד, וכי בשביל שאלף השביעי יהיה יום שכולו שבת, בגלל זה יחרב העולם? אדרבה, קדושת השבת צריכה לשפר ולקיים עוד יותר את (השבת) [העולם].

ועוד, למה מביא הפסוק של 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', שלכאורה אין בו שום משמעות לא לענין שבת ולא לענין חורבן העולם. והיה מספיק הפסוק 'מזמור שיר ליום השבת' לדרוש ממנו ליום שכולו שבת, ולמה צריכים עוד השגבה זו המפורשת בפסוק 'ונשגב ה' לבדו'.

ב. ולהבין את האמור נקדים דברי המדרש (בראשית רבה א, ב; זוהר תרומה אות תרלה) ''ואהיה אצלו אָמוֹן' וגו' (משלי ח, ל). דבר אחר, 'אָמוֹן' – 'אוּמָן', התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דִּיפְתְּרָאוֹת[2] וּפִינְקְסָאוֹת יש לו, לדעת האיך הוא עושה חדרים האיך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה (בראשית א, א) 'בראשית ברא אלקים', ואין ראשית אלא תורה' וכו'.

לכאורה תמוה, כי אומר ומדמה שהקב"ה לא ברא את העולם מדעתו אלא שהיה מביט בתורה, וכי התורה אינה ח"ו דעתו של הקב"ה, ואיזה דמיון זה למלך בשר ודם? ועוד מה היה קשה לו למדרש, שבשביל זה הוצרך לדחוק שהשי"ת ברא את העולם שלא מדעתו.

העלם מידת טוב השי"ת בבריאה, וסיבתה

ג. ויש להבין דברי המדרש על פי מה דאיתא בספרים, דעל כן נקראת כללות הבריאה בשם עולם, שהוא מלשון העלם, להורות שעל ידי הבריאה הזאת שברא העלים השי"ת את מדת טובו השלימה והרחבה, משום שהבריאה הזאת היא מלאה יסורים צער ומכאובים שכל הבריות סובלים ומתיסרים והנאתם מועטת מאד, שאין זה מתאים לגמרי למדת טובו הרחבה, הרי שהשי"ת העלים מדת טובו מתוך הבריאה.

ד. והנה זה היה קשה לו למדרש, מה היה לו להשי"ת לברוא בריאה כזאת שתהיה מלאה יסורים ומכאובים. וזה שאמר שברא את העולם שלא מדעתו, אלא מדעת תורה, שהביט השי"ת בתורה וברא את העולם. כונתם, אשר התאים הקב"ה את הבריאה רק להצליח בה מאד על ידי קיום התורה ומצות, דהיינו, לאפשר קיום תורה ומצות מתוך בחירה ומתוך צער, וכמו שאומר בן הא הא (אבות ה, כב) 'לפום צערא אגרא'. וזה שאמרו שהיה מביט בתורה, דהיינו, באופן המוצלח להרבות שכר טוב על פי התורה שהאדם יקיים, וברא את העולם, שלפי התוכנית הזו של ריבוי שכר טוב ברא העולם, ובזה תירצו ריבוי הצער ויסורים שנברא בה.

ה. ובמדרש רשב"י הקשו עוד על דבר זה: אם הקב"ה היה רוצה לתת שכר טוב לנבראים, וכי בשביל זה היה צריך להכין עולם מלא צער, שכל אדם יצטער כל כך בימי חייו, הלא היה יכול לתת להם כל התענוגים הטובים שרוצה בלי כל היסורים והיגיעות הללו, וכי יד ה' תקצר.

ותירצו, כי מתוך שהשי"ת שלם, גם נתינותיו מחויבים להיות על צד היותר שלם. ולפיכך לא רצה להנות לנבראים רק בדרך מתנה, כי עדיין אין זאת שלימות, היות 'דְּמַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ בָּהֵית לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ'. ולפיכך הכין הזדמנות של יגיעה ועבודה בתורה ומצוות בדרך הבחירה, כי אז מרויחים הנבראים את שכרם הטוב על ידי יגיעת כפים, שעל ידי זה נעשים בעלים בשכר הטוב, ולא כמקבלי מתנות חנם שיש בושה למקבלים.

שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים

ו. ועתה מובן ביותר המדרש הנזכר לעיל, שהביט בתורה וברא את העולם וכו', וגם נבין המדרש (בראשית רבה י, יב), 'אמר ר' ברכיה בשם ר' סימון, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אומר 'מכל מלאכתו'[8]. אתמהא. אלא להפרע מן הרשעים, שהן מאבדין את העולם שנברא כולו בעמל ויגיעה. וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת שלוה והשקט'.

ז. לכאורה קשה רישא אסיפא, כי מתחילה אומר 'לא בעמל ולא וביגיעה ברא הקב"ה את עולמו', ואחר כך אומר, 'להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה'.

אבל אין זה קושיא, כי מתחילה סובב על הקב"ה, אשר הקב"ה לא עמל בה בעת שבראה. ואחר כך סובב על הבריות, אשר הבריות הנמצאים בה, הם מלאים צער ועמל ויגיעה רבה.

ח. אבל מה שכן קשה מאד, הוא הטעם שנותן לעונש הרשעים 'שהן מאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה', הלא זה נותן שאינם ראוים לעונש כל כך, כי על כן אין העולם חשוב, להיותו כולו עמל ויגיעה, ואדרבה, אם היו מאבדין העולם המלא שלוה ותענוג, אז היו ראוים לעונש גדול. ועוד יש להבין ענין העונש גופו, שאינו מתאים כל כך.

ט. ולהבין את זה נקדים מאמר חז"ל (סנהדרין צט, ב) 'כל אדם לעמל נברא וכו', איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה (דברים בטלים), כשהוא אומר (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא: כּוּלְהוּ גּוּפֵי דְּרוֹפְתְּקֵי נִינְהוּ (פירוש, כל הגופים לעמל נבראו להרפתקאות ויסורים), טוּבֵי לְדֱזָכֵי דְּהַוֵי דְּרוֹפְתְּקֵי דְּאוֹרֵייתָא', פירוש, אשרי לזוכה שהרפתקאותיו המצערים יהיו מתוך סבות של תורה.

י. פירוש, כי יש קצבה לכל אדם לשיעור הצער ומכאובים שיסבול בכל ימי חייו, ואין שום אדם בעולם שיוכל לפטור את עצמו משהו מאותו השיעור. אלא הברירה בידי האדם, אם בוחר בקיום התורה והמצות, אז מתקבצים לו כל היסורים הללו שהוקצבו לו קודם בריאתו בסבות העסק שבתורה ומצות, ונמצא מצטער בסבת התורה, ואז יש לו שכר מרובה, כי 'לפום צערא אגרא' (אבות ה, כב). ואם מתרשל בקיום התורה והמצות, נמצא בהכרח שסובל גם כן כל אותם מדת היסורים שהוקצבו לו מקודם בריאתו, אלא שהם באים בסבת דברים בטלים, באופן שנמצא עומל ומתיסר לריק ולבטלה.

יא. וזה שאמרו ז"ל (בראשית רבה צב, א), 'אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה'. דהיינו גם כן כנזכר לעיל, שהן הפוקר עצמו מדברי תורה והן המקיים את התורה, סובלים ממש אותן מדות היגיעה והצער. ואין יותר ביניהם, אלא שזה עמל ואינו מקבל שכר, וזה עמל ומקבל שכר. וזהו שכתוב (דברים ל, טו) 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב' וגו'.

יב. ועתה מוסבר מאד המדרש הנזכר לעיל, שאומר שעל כן נברא העמל והיגיעה בעולם כדי להפרע מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה.

והקשינו, הלא הטעם של עמל ויגיעה פוטר את הרשעים ביותר מאילו היו מאבדים עולם של תענוג ושלוה. ועוד, וכי מתאים לו לקב"ה לענוש לרשעים.

יג. ובאמור מובן היטב, שחז"ל משמיענו שני דברים ביחד. דהיינו למה נברא העולם בעמל וביגיעה, ולמה יענוש הקב"ה את הרשעים, שאין זה מתאים למדת טובו. ועל זה תירצו, שהעמל והיגיעה נבראו בעולם בשביל ליתן שכר טוב לצדיקים, דהיינו, שעל ידי היגיעה הם בעלים על הרווח והשכר, כנזכר לעיל שבמתנת חנם יש פגם של בושה. וזה שאמר 'וליתן שכר טוב' וכו'.

וענין העונש של הרשעים הוא העמל והיגיעה, שהם עמלים ואינם מקבלים שכר. וזה שאמר 'להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם' שלהם עצמם, 'שנברא כולו בעמל וביגיעה', כלומר, אחר כל הטרחא והיגיעה והמכאובים שסבלו הרשעים במשך שהייתם בעולם, נמצא כל זה הולך לאבוד וטמיון, שאין לך עונש גדול מזה. באופן שהעונש לרשעים מגיע להם מעצמם, דהיינו, שעמלים ומתיסרים לריק ולבטלה כמבואר, כמו שכתוב (ירמיה ב, יט) 'תיסרך רעתך' וגו', וכמו שאמרו חז"ל (עדיות ה, ז) 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך' וכו'.

יד. וזה שמסיים המדרש, 'ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת שלוה והשקט'. פירוש, שהיה קשה לו למדרש, סוף סוף נמצאים הרשעים נענשים ומתיסרים לריק ולבטלה, והגם שיש בזה צורך גדול בשביל ליתן שכר טוב לצדיקים שירויחו שכרם הטוב מתוך יגיעת כפם, כאמור, עם כל זה אין זה ממדת טובו השלם שיסבלו הרשעים את עונשם הזה לאין סוף.

ולפיכך מסיים המדרש, כי ביום השביעי ששבת הקב"ה מכל מלאכתו, פעל בשביתתו זה ליתן גבול לעמל והיגיעה, דהיינו, שלא יהיה נוהג יותר מששת ימים של הקב"ה, שכל יום הוא אלף שנה, כמו שכתוב (תהלים צ, ד) 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור', אלא רק שאנן ונחת ושלוה והשקט. ובזה ששבת ביום השביעי, נעשה קץ ליגיעה והיסורים בגמר השתא אלפי שני.

וחד חרוב - האלף השביעי

טו. וכדי להבין את זה היטב, צריכים להרחיב ולבאר היטב המאמר שהתחלנו בו (אות א) 'אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב' וכו'. ואת שתי הקושיות, האחת, למה קדושת השבת יחריב העולם. והשנית, על מה מביא הפסוק 'ונשגב ה' לבדו', שלכאורה אין בו צורך, ואין בו משמעות לא של שבת ולא של חורבן.

טז. ובאמור מובן היטב, כי בארנו לעיל מתוך דברי המדרש שיש לפנינו מצד השי"ת שתי פעולות מיוחדות: בימי המעשה ובשבת. דהיינו, בששת ימי המעשה פעל את מלאכת הבריאה שכל ענינה הוא רק עמל ויגיעה בלבד שהכין השי"ת כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וכמו שאמרו 'שהביט בתורה וברא את העולם'. וביום השביעי פעל פעולה מיוחדת, דהיינו, הגבול אשר שם לעמל והיגיעה שלא ימשך הדבר לאין קץ, כי יהיה בזה עונש נצחי לרשעים אשר אין מרויחים כלום בעמל והיסורים הללו כמו שנתבאר.

יז. ולפיכך נמשכים העמל והיגיעה רק ששת ימים בלבד, אשר ביומו של הקב"ה הם ששת אלפים שנה, ובאלף השביעי שהוא יום השביעי כלפי הקב"ה, נעשה הקץ לכל הצער והעמל והיגיעה, אלא שמתחילים ימי שאנן ונחת ושלוה והשקט.

יח. והנה מצד אחד מתחיל באלף השביעי תענוג גדול, כי פסקו כל היסורים והדאגות והעמל, אולם מצד השני, נמצא שפסק גם כן כל הברכה והשכר הטוב שהיה אפשר להשיג על ידי מלאכת הבריאה, כי כל ענין הברכה והשכר הטוב אינו ניתן כי אם בעמל ויגיעה, ולפום צערא אגרא, כדי שלא יהיה פגם של בושה מכח מתנת חנם. נמצא, אשר באלף השביעי שלא יהיה בו שום הזדמנות של עמל ויגיעה, האלף השביעי הזה יהיה ריקן מכל ברכה ורווח כל עיקר. כי מתנת חנם אין השי"ת נותן, מחמת הפגם של בושה שאין בו שלימות, ומהשלם אי אפשר להמשיך בלתי שלימות כאמור, והזדמנות ליגיעה אין בו.

יט. וזה שאומר 'וחד חרוב'. כי חרוב סובב על מלאכת הבריאה בסדר עמל ויגיעה שיש בו הזדמנות להרויח ולהרבות ברכה ושכר טוב, ועל זה אומר 'וחד חרוב', שבאלף השביעי נחרב כל הסדר הזה ואין בו שום הזדמנות להרויח משהו, אלא 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' (עבודה זרה ג, א). וזה דומה לפועל מצוין שיכול להרויח כמה לירות ליום, אלא שאין לו עבודה ואין לו עוד תקוה להשיג עבודה, ומוכרח להיות הולך בטל, וכל קיומו רק ממה שיש לו בכיסו מכבר, שאין לך חורבן יותר גדול מזה.

כ. וזה שנאמר (ישעיה ב, יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. ומרמזים בזה דבר גדול, כי בששת אלפים שנה, מתוך שהשי"ת רוצה לתת הזדמנות של עמל ויגיעה כדי ליתן שכר טוב לצדיקים, נמצא מטעם זה שהוא מעלים גם כן אור פניו והשגתו מהנבראים עד שנדמה להם לנבראים שאין השגחה ח"ו בעולם, שנדמה להם הכל כמו בירה (-בית גדול) בלי מנהיג. כי אלמלי היה הקב"ה מגלה את עצמו בעולם לעיני כל הנבראים, אז היה בטל כל הבחירה, כי היינו מוכרחים לקיים מצותיו מחמת אימתו ופחדו כמו מלאכי מעלה שאינם יכולים לשנות משהו מרצון השי"ת, ובאופן הזה לא היתה נקראת היגיעה על רצון הנברא, בהיותו מוכרח לעשותו מכח רצון השי"ת כמובן. ולפיכך העלים השי"ת השגתו מכל נברא, כדי ליתן שכר טוב לצדיקים.

אבל בכלות ימי העמל והעבודה, דהיינו באלף השביעי שכבר אין שום הזדמנות להרויח שכר כאמור, אז יתגלה השגתו יתברך בעולם, כמו שאמרו ז"ל (תענית לא, א) 'עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד מראה עליו באצבעו שנאמר (ישעיה כה, ט) 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו'' וכו', כי כבר לא יהיה שום הפסד מחמת גילוי השגתו בעולם, כי בלאו הכי אין אז שום עבודה כדי להרויח שכר טוב כאמור.

וזה שמביא הכתוב 'ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא', שהשי"ת יתגדל לבדו ביום ההוא, כי השגתו יתגלה בעולם, ועל כן נקרא אלף השביעי - יום הוי'. כי אז יתגלה השגתו יתברך בעולם – 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'.

כא. והנה נתבאר, שמצד אחד מעלת יום השביעי חשוב מאד, כי השי"ת עשה בשביתתו הגבול לכל מיני החשכות העמל היגיעה והעלם השגתו, כנזכר לעיל 'ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא'. אבל מצד אחר זה מכונה חורבן העולם, להיות שאין בו שום הזדמנות לברכה ולהרויח משהו, מחמת שאין עוד עמל ויגיעה, ובחנם אין השי"ת נותן, מחמת שיש בו פגם בושה, ומשלם לא נמשך דבר שיש בו פגם כמבואר.

כב. ובזה יתבאר מאמר חז"ל (סנהדרין צח, ב) על הפסוק (עמוס ה, יח) 'הוי המתאוים את יום הוי', למה זה לכם יום הוי', הוא חשך ולא אור' – 'משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר לו תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה'.

ויתבאר זה עם האמור, שהנביא מוכיח את האנשים המצפים לאלף השביעי, דהיינו שמצפים ומתאוים לגילוי השגתו בעולם ואינם מרוצים לקיים התורה ומצות בזמן העלם השגתו בעולם. וזו טענת הנביא: 'למה לכם יום הוי'', כלומר, מה תעשו בזמן שיגלה השגתו בעולם, כי אז אין עוד שום הזדמנות להרויח דבר על ידי קיום התורה, משום שלא תהיה שום בחירה, ואם כן יהיה בשבילכם 'יום הוי' חושך ולא אור', כי יהיה חורבן גמור בעדכם, כי 'מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת' (עבודה זרה ג, א). ומוטב לכם הזמן הזה שיש בו העלם השגתו ית' ועמל ויגיעה, שהיא ההזדמנות לכל השכר הטוב האור והתענוגים שחפץ בהם הקב"ה להנות לנבראיו כמבואר.

וזה שאמר התרנגול, כלומר, הצדיקים שכבר קיימו ויגעו בתורה ומצות, אל העטלף, דהיינו, אותם שעדיין לא השלימו את יגיעתם בתורה ומצות: בשלמא אני מצפה לאורה, גילוי השגתו ית' בעולם, מפני שהאורה שלי הוא, כי כבר טרחתי בערב שבת ויש לי מה לאכול בשבת, אבל אתה העטלף שעדיין לא הכנת את השכר הטוב מערב שבת, למה לך אורה, כי אור זה חושך בעדך, כי תמות ברעב, להיות שביום השביעי אין שום ברכה ורווח בו, משום שאָפַס כל יגיעה.

יום השבת ואלף השביעי

כג. וצריכים להבין אשר יום השבת ואלף השביעי הם דבר אחד, אלא כלפי הקב"ה, כלומר, כלפי כללות עולמו של הקב"ה שכולל כל הנבראים כולם בבת אחת, נחשבו ששת ימי המעשה לששת אלפים שנה, כי עד אז נוהג סדר העולם בעמל ויגיעה. ויום השבת נחשב לאלף השביעי, כי אז נסתיימו ימי העמל, ומתחיל השאנן ונחת שלוה והשקט לכל בני העולם כולו.

אבל כלפי האדם היחיד בערך עצמו נבחן כל זה בימים לבד. כי ששת ימים יש לו ימי מעשה ועמל וטורח, ויום השביעי צריך שיהיה לו שאנן ונחת שלוה והשקט, הכל כמו שבארנו לעיל בששת אלפים שנה ובאלף השביעי, כי בכל יום השביעי לאדם יחידי אפשר לו להמשיך כל הקדושה שעתיד להגלות באלף השביעי.

כד. ובזה מובן הגמרא (שבת י, ב; ביצה טז, א), 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם'. יש להקשות, למה מכונה מצות שבת 'מתנה טובה' יותר מכל המצות. ועוד, מהו הגניזה שהיה לה לשבת בבית גנזיו של הקב"ה יותר מכל התורה והמצות.

כה. ובאמור מובן היטב, לאחר שבארנו שששת הימים ויום השבת הם לכל אדם יחידי כמו שתא אלפי שני ואלף השביעי, על כן הודיע השי"ת לישראל את סגולת השביתה שישבות כל אחד מישראל ביום השבת מכל עמל ויגיעה, שימשיך בזה אותו האור הגדול העתיד להיות באלף השביעי כמבואר בכתוב 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', שיתגלה השגת השי"ת בעולם, כמו שביארתי לעיל.

ועל כן נקרא אור זה של השגתו יתברך בבחינת 'מתנה טובה', להיותה באה שלא על ידי טורח ויגיעה בדרך הבחירה כמו כל התורה והמצוות כדי שלא יהיה בה פגם של בושה כמו שביארתי לעיל, אבל ביום השבת אין עוד שום יגיעה, על כן אינה נקראת בשם שכר אלא בשם מתנה, כי אור זה מתגלה בסיבת הפסק הרווח והשכר, אשר אז אין עוד צורך להשם יתברך להעלים השגתו מהנבראים, כמו שביארתי לעיל, ואם כן היא באה במתנת חנם.

כו. אולם השי"ת רצה להנחיל לישראל מעין עולם הבא גם בתוך שתא אלפי שני, אשר על כן נתן להם שמירת שבת גם כן בדרך מצוה, כדי שיקבלו אותו האור הגדול של מתנת חנם על ידי עבודה ושכר, והיינו על ידי העבודה של שביתה ממלאכה, שגם בזה יש טרחא כמורגש, ונמצאים מקבלים בחינת שכרם משלם מאוצר מתנת חנם שבאלף השביעי.

כז. וזה שאמר לו הקב"ה למשה 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי', דהיינו, אור השגתו יתברך שבא בבחינת מתנה בלי שום עבודה באלף השביעי, אשר עתה בזמן שתא אלפי שני הוא גנוז באוצרו שלא לגלותו בעולם כדי לאפשר עמל ויגיעה בתורה ומצות בדרך בחירה, כמו שביארתי לעיל. ואמר לו למשה שיודיע מצוה זו לישראל ויוכלו לקבל אור השגתו יתברך בכל שבת ושבת מעין של אלף השביעי של היום שכולו שבת, אבל מיד אחר השבת, נעלם מהם אור הזה כדי לחזור לאפשר להם יגיעה ועבודה בדרך בחירה.

אבל מכל מקום נשאר ודאי בחינת השראה מהאור של שבת גם על כל ששת הימים הבאים אחריו, שעל ידי השראה הזאת נמצאים מתחזקים ומצליחים ביותר בתורה ומצות בימי המעשה, ונמצאים ששת ימי המעשה מתברכים מהאור של יום השבת.

כח. ואלה דברי הזהר (יתרו אותיות תמד-ה): ''זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח). רבי יצחק אמר, כתיב (בראשית ב, ג) 'ויברך אלקים את יום השביעי', וכתיב במן (שמות טז, כו) 'ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו', כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מְזוֹנֵי, מַה בִּרְכְתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין'.

והיינו כדברינו, שמתוך שמירת השבת ממשיכים אורו יתברך, מעין עולם של אור דיום שכולו שבת. ומתוך שנשאר להם משהו גם בששת ימי המעשה, יש להם ברכה גדולה בכל עמלם ויגיעם.

כט. ובזה מובן המדרש (בראשית רבה יא, ח), 'תני רבי שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. כיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח)'. לכאורה תמוה הדבר, למה לו לשבת בן זוג, ומה ענין ישראל שיהיו בן זוג לשבת.

ל. ובאמור מובן היטב, כי ביארנו, שאף על פי שמצד אחד מעלת השבת גדולה מאד, מחמת שפסקה בו כל עמל ויגיעה ויסורים ונברא בו שאנן ונחת שלוה והשקט, מכל מקום מצד השני הוא בחינת חורבן, מחמת שאין שום הזדמנות של יגיעה ועבודה למצא בו ברכה, שעל כן אלף השביעי מכונה חורבן. וזה שטענה השבת לפני הקב"ה, למה ביום שלי לא יהיה שום ברכה להשפיע, אלא בחינת חורבן.

אמר לה השי"ת 'כנסת ישראל היא בן זוגך', כי עתיד אני להודיע לישראל מצוה של שביתה מיגיעה וטורח ביום השבת, אשר על ידי מצוה זו יקבלו האור שלך בכל שבת ושבת, ויתברכו כל ששת ימי המעשה כפלי כפלים מאורך כנזכר לעיל.

 לא. ובזה מובן מאמר חז"ל (שבת פו, ב) 'ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה', ויש להבין, מדוע אין בזה שום פלוגתא. אלא באמור מובן, כי במעמד הר סיני היה גילוי אור השגתו בעולם כמו שכתוב (שמות כ, יט) 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם', וכבר נתבאר, שאור הזה אינו מופיע כל עיקר בששת ימי המעשה אלא רק בשבת לבד, שאז מתגלה האור מעין של היום שכולו שבת כנזכר לעיל.

לב. ובזה מובן מאמר חז"ל (שבת פח, א) על הכתוב (שמות יט, יז) 'ויתיצבו בתחתית ההר' וגו' - 'מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם'. וזו פליאה, אחר שכבר אמרו מדעתם (שמות כד, ז) 'נעשה ונשמע', למה לו להקב"ה לכפות עליהם ההר כגיגית ולאנוס אותם בקבלת התורה.

ובאמור מובן היטב, כי מאחר שנגלה אליהם השי"ת לעיני כל ישראל, אשר האור הזה מבטל העמל והיגיעה בדרך הבחירה, הוכרחו לקיים מצותיו יתברך כמו מלאכים, וזה שמשלו חז"ל כמו 'כפה עליהם ההר כגיגית', כלומר, אחר שנגלה עליהם אור השגתו, נעשו מתוך כך אנוסים בקבלת התורה כמו מלאכים, ואבדו כל הבחירה.

***

ראשי פרקים למאמר

א. אמר רב קטינא שיתא אלפי שני וכו'. וקשה, למה השבת יגרום לחורבן העולם. ומהו משמע מהכתוב 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' דמיירי בשבת, ואיזה השגבה היא בשעה שיחריב העולם.

ב. ונקדים בראשית רבה פ"א על הכתוב 'אמון', שברא העולם שלא מדעתו וכו'. ותמוה, היתכן לומר שלא מדעתו אצל השי"ת? ואיזה דעת יש לתורה?

ג. והענין הוא, שאיתא בספרים שהבריאה נקראת בשם 'עולם' מלשון 'העלם'. שהעלים הקב"ה על הבריאה שברא את מידת טובו השלם מכל צד, להיות הבריות מצטערים בה מאד וכו'.

ד. ובאמת קשה מאד, למה ברא השי"ת את היסורים וכו'. וזה שהקשה לו לחז"ל, ותירצו שברא את העולם שלא מדעתו, ע"כ אין בה שלימות ומלאה קלקולים. אלא מדעת תורה, פירוש, שהתאים הבריאה כדי לאפשר קיום תורה ומצוות בדרך הבחירה, כדי שנהיה עמלים ומקבלים שכר.

ה. וכן איתא במדרש רשב"י שהקשה כנ"ל ותירץ משום דמאי וכו' וע"כ המציא ענין של ריוח על ידי יגיע כפיו, ואז נמצא כל השכר בבחינת בעלות עליו ולא מקבל מתנה.

ו. ובזה נבין המדרש רבה פ"י, אמר ר' ברכיה [וכו'] אלא להפרע מהרשעים וכו', ומהו נברא בו לאחר ששבת? וכו'.

ז. לכאורה קשה רישא אסיפא, דמתחילה אומר שלא בעמל ויגיעה, ואח"כ אומר בעמל ויגיעה. אלא הפירוש הוא לא על הקב"ה, אלא על הבריאה גופיה, שברא עולם מלא קלקולים וגורמים לבני אדם צער ויסורים.

ח. וקשה, במה הגדיל חיוב העונש להרשעים שמאבדים עולם של עמל ויגיעה. אדרבה, על דבר איבוד דבר נאות יש לענוש, ולא להיפך. ועוד, וְהֲכִי נוקם ונוטר.

ט. ונקדים חז"ל סנהדרין צ"ט, כל אדם נברא לעמל וכו', איני יודע אם לעמל תורה ואם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש וגו'.

י. הרי מבואר שאין בריה שלא יעמול ויתיגע בעולם ביסורים ומכאובין, אמנם כל העמל הזה לא נברא אלא לעמל של תורה ומצות, שאז פטור מעמל של דברים בטלים. כי כל בריה יש לה קצבה של עמל לחייו, והברירה אצל אדם במה לעמול. אבל מעמל גופיה, שום אדם לא יפטור עצמו.

וז"ש כל המקבל עליו עול תורה מעבירין וכו'.

יא. וז"ש חז"ל בבראשית רבה פצ"ב א', אין לך אדם בלי יסורין, אשריו שהיסורים באים לו מהתורה.

יב. ובזה מובן מה שכתוב 'להפרע מהרשעים' וכו', והקשינו, אדרבה, בשביל זה אינם ראוים כ"כ לעונש. ועוד, וכי הקב"ה נוקם ונוטר לענוש.

אלא הפירוש, שחייהם של הרשעים הוא עצמו העונש, כי העמל והיגיעה הוא לריק ולבטלה, ויסורין שאין להם תשלום הם ודאי עונש...

יג. 'וכדי ליתן שכר טוב'. והקשינו, הלא כל שכר טוב הוא? ובהנ"ל ניחא, כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא ויהיה בעלים עליה, ונקרא שכר טוב, ולפיכך העמל והיגיעה משלים השכר טוב. וצדיקים נמשלים העונש לרשעים.