תוכן

אין לטעות שיש איזה תנועה ח"ו ברוחניות, דא"כ המה ג"כ מוגבלים בזמן ומקום, דכל מתנועע צריך למקום להתנענע, וממילא המה שוהים זמן לפי סכום התנועות, כנודע. אלא עמקות גדולה ישנה כאן, כי באמת אין כאן שום תנועה בהבחן בין הרצוא אל השוב, אלא שהוא הבחן כלפי התחתונים, כי רוח העליון ביחסו לעצמו אינו משתנה מאומה, אלא בסוד 'כל המוסיף גורע' (סנהדרין כט, א), נמצא בעת שהתחתון מגביה עצמו לשאוב את רוח העליון הגבוה ממדרגתו, הנה מלבד שלא יוכל לקבל משם כלום משום חוסר הכנתו לאותו המדרגה, הנה עוד אובד את רוח חיותו עצמו, בסוד הכתוב (תהלים קד, כט): "תוסף רוחם יגועון, ואל עפרם ישובון", כי כל המוסיף גורע, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קו, א), "גמלא אזיל למתבע קרני, אודנין דהוי ליה חתכו מיניה". ורוח חיות הזה הנגרע ממנו מסבת הליכתו לתוספת רוח, נבחן לבחינה של "רצוא", כלומר, שרוחו רץ הימנו ונסתלק לשורשו.
ונודע אשר אין שינוי אלא בכלים. וכבר נתבאר במקום אחר שאין שום שינוי באור העליון ממה שהיה קודם הצמצום לבין אחר הצמצום, כי לא היה הצמצום רק מצד המקבל, וע"כ לא חל הכח הזה אלא על הכלי קבלה. כלומר, אור א"ס ית' ממלא את כל החלל גם לאחר הצמצום, אלא הכלי קבלה נתקלקלו, וע"כ אינם מרגישים אורו ית', וכיון שאינם יודעים ואינם מרגישים, נבחן זה כמו שאור א"ס ב"ה נסתלק מהם. בדומה לאדם שהניח לו אביו ירושה גדולה טמון באוצרו בתוך ביתו שיושב בו, אלא שאינו יודע מזה, אשר ודאי נחשב לעני גדול, ויכול למות ברעב, ואינו חשוב למאומה מה שהאוצר הגדול מונח ברשותו. כן כאן, אע"פ שאור העליון באמת לא נסתלק, מ"מ כיון שהתחתון אינו יודע, נחשב זה למסתלק, משום שלא יוכל להנות ממנו ולא כלום.
שוב: ובהאמור תבין, אשר בזמן ה'שוב' גם כן אין כאן שום תנועה, אלא רק הכלי חזר להכשירו ונעשית ראויה לקבל את אור החיים בחזרה, כלומר שנתקנו הכלים, ונודעו מהאור המלובש בהם.