תוכן

קסז) כללות הדברים: כי תחילת אצילות ז"א, מאבא נפק, ונתעברה גו אימא, בסוד ה': ד"ו. והואו זעירא, כי לא היו לו כי אם ששה קצוות, שאחר חכמה ובינה, כדרך שאר הספירות. ובבחינה זו יקרא אבא אב לאבהן, כי ממנו יצאו האבות, חג"ת. ואז לא היה לו ראש, כמו הוא"ו שבתוך הה"א, שאין לה ראש. וכאשר נולד הבן הנעים, נעשו לו שלשה מוחות, על ידי הנחל העליון, מנחל בדרך ישתה על כן ירים. ראש ולכן ו' שבשם כנגדו, שיש לה ראש. ותקח האשה את הילד ותניקהו, בסוד כונן שמים בתבונה, כי היא המכרעת אותו כי כל השלשה מוחות על ידה באו לו. האמנם מוח שבו, המתפשט לחמשים שערים ממנה ומעצמה נכנס לראש ז"א, בסוד חלב אמו. וזה ע"י אבא, שהוציא הבינה לחוץ, בסוד מ"ם סתימא להניק את בנה, והנטיעות שהיו כקרני חגבים, הגדילו. ולפיכך נקרא יוצא מעדן, שהוא דבוק בחכמה, ויצא להניק את הבן. כי בתחילה עד עת לידה, היו דבוקים זה עם זה פנים בפנים, כמער איש ולויות ולא יתפרדו, כדרך שיצא אדם הראשון, אלא שהיו תואמים פנים בפנים, בתר דאתתקן עתיקא, ולהניק את הבן הוכרחה החכמה להתחקק בתבנית זכר ונקבה, זה בולט וזה שוקע, והוציאה לחוץ על אודות בנה. וזהו ענין אתגליף האי חכמתא.