תוכן

פב) והאי קרומא אתפסק מז"א לגמרי, ובג"כ מוחיה אתפשט לבינה, ונחית לל"ב שבילין, שהם נמשכין למטה, הה"ד ונהר יוצא מעדן, בינה, להשקות את הגן. הרי שהוא נמשך גם למטה להשקות, מ"ט, משום דקרומא אתפסק למעלה, דלא מחפיא על מוחא, וכיון דלא מחפייא, הרי היא מתפשטת, ונמשכת חכמה בבינה, והיינו יוצא מעדן, מעדן תתאה, ומשם להשקות את הגן לתתא. ועכ"פ, אף אם תכחיש שאינו נפסק, וחפייא לעילא על מוחא, ומאי יוצא מעדן, מנהירו דביה. מכל מקום, לתתא פסיק, דהא קאמר להשקות, אלמא שהמוח יורד למטה להשקות. א"נ הכי קאמר, הה"ד ונהר יוצא מעדן, ומדקאמר יוצא, ולא קאמר יצא, משמע שתמיד יוצא, ואינו פוסק. ומ"ט יוצא תמיד, מפני שאין שם קרום כלל המעכב, ותמיד יוצא. ואף אם תאמר דיוצא לאו דוקא, אי נמי דיוצא תמיד מנהירו דביה, עכ"פ פסיק לתתא, מדכתיב להשקות, וכדאמרן. והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו, כי האותיות הנרשמות אחת מהן תי"ו, והיא פירושו רושם וכדאמרינן והתוית תי"ו. והיא סוף האותיות, ובעלמא דאתי יהיו כסדרן. וכאשר התחילו לרדת למטה התחילה תי"ו לרדת, בסדר תשר"ק, ועשתה רושם בקרום ונפסק, ולפיכך נקראת תי"ו לשון רושם לפי שעשתה רושם בקרוב ביציאתה. זה הנראה לע"ד בזה, עד יערה עלי רוח ממרום בע"ה.