תוכן

ח) ועתה נבאר, איך שלשתן הם בחינת יסודות, והוא, כי הנה נודע, שהיסוד דאימא נגמר במקום החזה של ז"א, ושם נגלה הארתו, ובוקע דרך נקודת הטיבור ויוצא לחוץ. ונמצא, כי נקודת הטיבור, היא ממש נקודת היסוד דאימא, ולכן נקראת נקודה טמירא עלאה דעלמא דאתי, וכבר הודעתיך, כי עלמא דאתי, היא התבונה, הנכנסת תוך ז"א, ולכן כנגדה היא ג"ע הארץ, שהוא סתום כמוהו. וגם שהיא נקודה אמצעיתא דכל עלמא כנזכר. וזהו הטעם, שאין התינוק יונק מן הטיבור, אלא בהיותו סתום, בסוד העיבור במעי אמו, עלמא דאתי, עלמא סתימא.