תוכן

ו) גם היה מורי זלה"ה נזהר, מלהוציא בפיו שום שם משמות הקדש, או של המלאכים, אפילו אותם הכתובים בספרים, ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש, אלא כדרך זה: כשהיה זוכר מטטרו"ן, היה אומר מ"ם טי"ת. וכשהיה זוכר סמא"ל, היה אומר סמ"ך מ"ם. וכן כיוצא בזה. וטעם הדבר, לפי כשהקב"ה מסרם והשליטם על שליחותיו ומלאכיותיו, צוה אותם, תיכף כשיזכרם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נזקקים לו, כנזכר באותיות דרבי עקיבא. והנה תיכף כשיזכרם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נבהל ונרתע לאחוריו, לשמוע את משביעים אותו, כדי שיהיה מזדקק להשלים שבועתו כנזכר. ואף אם רואה אח"כ, שאינם משביעים אותו, עכ"ז נרתע ונבהל בשמיעת שמו, ומתקנא במזכיר שמו, ומתגרה בו, ומקטרג עליו.