תוכן

נב) ואחר שביארנו ענין חטאו של אדם הראשון ומה גרם על ידי מעשיו. נבאר עתה, ענין גרעון אחר יותר רע מזה, והוא בזמן סוף בית שני, כשנחרב, בזמן עשרה הרוגי מלכות, כי אז נתגברו העונות ונתרבו מאד, וגברה יד הקליפות, ולא היה כח במעשה התחתונים, לברור ניצוצות מן המלכים הנזכר, ולא היו יכולין להעלות מיין נוקבין, מנוקבא דז"א לגבי בעלה. ולא עוד, אלא שגם המיין נוקבין של אימא עלאה, חזרו לרדת בעון הדור, ונפלו בעמקי הקליפות, ונתערבו שם כבראשונה. וזהו סוד, ובפשעיכם שולחה אמכם. ולהיות זה, היה העולם הולך ליחרב, ולכן הוכרח ענין עשרה הרוגי מלוכה אלו, וכאשר נהרגו על קידוש השי"ת, היה יכולת בהם ובנשמתם, להעלותם את המיין נוקבין כבתחילה, מעט מעט ניצוצות, בכל זווג וזווג, הן מבחינת מיין נוקבין של אימא עילאה שירדו כנזכר, והן מבחינת מיין נוקבין של נוקבא דז"א.