תוכן

ו) והרי נתבאר ענין העגל שעשו ישראל, שהיה בבחינת אחור באחור בלבד, כדמיון הקדושה, כקוף בפני אדם, וכאשר בא שלמה, ובנה בית המקדש, החזירם פנים בפנים לז"א ונוקביה דקדושה, וכשבא ירבעם אח"כ, רצה להחזיר גם הקליפות פנים בפנים, ולנסור את שני העגלים, ועשאם שנים. ואת האחד נתן בבית אל, והאחד נתן בדן. ואמנם לא עלה הדבר בידו להחזירם פנים בפנים בחבור ממש. אמנם אחר שנסרם לשנים, נשארו בפירודא, ולא אתחברו אפין באפין. וזהו סוד הנחשא דפרח באוירא, היא סוד הקליפה, אשר רוצה להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם, והתחילה להיותה שארי בחיבורא. רוצה לומר בחיבור אחד, בסוד אחור באחור. אבל כאשר ננסרו ונפרדו, לא עלה בידם להתחבר אפין באפין. אבל נשארו נפרדין לשנים, ולא נתחברו עוד, וזמ"ש וסיים בפירודא. כי אם ח"ו היו מתחברים אפין באפין, היה העולם חרב.