תוכן

ג) כבר ידעת, כי הקליפה אצל הקדושה, כקוף בפני אדם. והנה בקדושה היא ז"א ונוקביה, מחוברים אחור באחור. ואח"כ ננסרו, ואח"כ הוחזרו פנים בפנים. ונודע מה שביארנו בפרשת תצוה. על אותן תרין נקודין שיש באדם, האחת היא אות יסוד ברית קדש ולמעלה ממנה יש נקודה אחרת, והיא נקודת הטיבור. ושתי נקודות אלו התחתונה היא ביסוד. והעליונה היא בבינה. כנזכר אצלנו שם. ולכן הטיבור סתום, בסוד בינה, עלמא סתימא, ואינו נפתח אלא בהיות התינוק בסוד עיבור בעלמא דאתי במעוי דאימא, ואז התינוק יונק משם. ושתי נקודות אלו הם מצד הפנים, אבל בצד האחורים של האדם, אין נקודה באחור מכנגד נקודת הטיבור, לפי שאין אחיזה אל החצונים במקום הבינה. אמנם יש נקודה אחת כנגד נקודת היסוד, והיא הנקראת נקודת האחורים, כי שם יש מקום אחיזה אל החצונים. ולהיות כי אותו הדור שיצאו ממצרים, היו מבחינת הבינה, עלמא דאתי, כי הנה לסיבה זו לא נכנסו לארץ, אבל מתו במדבר, כמבואר במקומו. ולכן רצו הערב רב אשר ביניהם, לתת אחיזה אל הקליפות, אף גם בנקודת הטיבור מכנגדה, בצד האחורים, ולהתאחז אף בבינה. ונודע, כי מן הטיבור היא התחלת בנין המלכות מצד האחור, כנזכר באדרא, בטיבורא שארי ובטיבורא שלים, ולכן עשו העגל, כלול מזכר ונקבה, מחוברים אחור באחור. וזמ"ש, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו בלשון רבים. והענין הוא, כי בהיותם אחור באחור, נמצא שיש אל העגל הזה פנים נראים משני צדדיו. ואחורים מכוסים ומחוברים. וזמ"ש אשר ילכו לפנינו, כלומר שבהיותם נעשים בסוד חיבור אחור באחור, הנה ילכו לפנינו, בבחינת פנים, כי פנים שלהם ניכרין. ואחוריהם נכסין. ומילת לפנינו, הוא מלשון פנים. וכבר ידעת מ"ש בזוהר שיר השירים, כי לא חזרו ז"א ונוקביה דקדושה אפין באפין, עד שלמה המלך ע"ה, כשבנה בית המקדש. אבל בימי משה בדור המדבר, עדין היו אחור באחור לעולם. ולכן גם הערב רב עשו העגלים בסוד אחור באחור, דוגמת הקדושה. ומ"ש עשה לנו אלהים, הוא, כי משם אלהים הוא אחיזת כל הקליפות כמבואר אצלנו בסוד תיקון הגאוה והליצנות וע"ש.