תוכן

נב) ובזה נבא אל הביאור, ונתרץ שאלה אחת חזקה, והוא, כי אדרבא בחי' הערלה ראוי להיות באשה, להיות בה אחיזת החיצונים ולא באיש, ואם כן למה הזכרים נצטוו בכריתות הערלה, ולא הנקבות. אבל הענין הוא, כי לא רצה המאציל העליון, שיהיה מקור אחיזה ביסוד החיצון של הנקבה, כדי שלא יתאחזו בה החיצונים יותר מדי, ולא יחרב העולם. ולכן לא יש בחינת ערלה בנקבה, אלא בזכר, כי שם לא יוכלו להתאחז יותר מדאי, כי החסדים אשר בזכר, דוחים אחיזת החיצונים. והנה יניקת החיצונים שפע הוא מוכרח, בסור ומלכותו בכל משלה, כדי שיעור חיותם וקיומם בלבד.