תוכן

יז) וכאשר בא מוצאי שבת, אז מסתלק החותם דאימא מן התחום הנזכר, ואז ג"כ חוזרין נה"י דעשיה לירד למקומן, ונתקרבו כבתחלה עם הקליפות, ואז הקליפות יונקים שפע, ונאחזים בהם, כי כבר אין שם חלל הפסק ביניהם. ובזה תבין סוד תגבורת הקליפות בכל מוצאי שבת, כי אז הם רעבים גם צמאים מיום השבת, ועתה מתגברין, ולכן הצריכו לומר הבדלה ומזמור ויהי נועם כנודע, ואז הנפש הנקראת עשיה, אובדת שמחתה, ומצטערת ונעצבת, על שחזרה להדבק עם הקליפות ממש, ולכן תיקנו ברכת הריח. וז"ס וינפש, שאמרו רז"ל (ביצה דף ט"ז) ו"י נפש. והענין, כי אע"פ שבמוצאי שבת גם הנה"י דאצילות, ושל בריאה ושל יצירה חזרו לרדת למקומם, עכ"ז אין בהם קריבה עם הקליפות כלל, בין בשבת ובין בחול, ואין הפרש להם משבת לחול, זולתי שבשבת עולים במקום גבוה יותר, משא"כ בחול. ולכן לא כתיב וירוח, או וינשם, אבל הנפש שהוא בחי' העשיה, שבשבת נתרחקה מן הקליפות, ובחול חזרה להדבק בהם, כתיב וינפש, לנפש שחזרה להדבק בקליפות.