תוכן

ד) וביאור הענין, כי החכמה נעלמה מעין כל חי, ואין בנו כח לקבל שפעה, ומה גם ע"י מזלא, כי אם ע"י בינה, כי החכמה משפיע בבינה, והבינה תשפיע משפע החכמה שבה, ע"י התלבשות אור החכמה בה, ולפיכך הבינה גוברת, לשיוכלו הבנים לקבל השפע, ולפיכך נקראת אם הבנים. ועוד, כי השפע היורד הוא מחכמה, כי מצד בינה עצמה דינין מתערין מינה, ולפיכך שם בן ד' המורה על החכמה, רחמים, הוא בסוף קרוב לבנים, לשיוכלו לקבל שפע רחמים מחכמה שבה, ולא דינין מצד עצמותה. ועוד, כי האשה העליונה תזריע תחלה, ואח"כ האיש העליון. ולפיכך, קדמו אותיותיה לאותיותיו של הזכר העליון, ובאותיותיה עצמן, קדמו הזכרים לנקבות, כי י"א, קדמו לב' ההי"ן שהם נקבות, וכן באותיות הזכר קדמו י"ו לההי"ן, ולפיכך ילדה זכר תחלה ת"ת, והוא ברא בוכרא, וברתא בתר הכי. ואפילו בשפע היורד, היא ניזונית ממנו, וז"ס ה', ד' על ו', כי ו' ברא בוכרא, ונולד תחלה ונתגלה, ואח"כ נתגלה הכלה מבין חדוי כנזכר באדר"ז. נמצא, שהזיוג העליון שהוא לצורך החתן והכלה, באה שפע מזכר העליון לחתן, וממנו ניזונית הנוקבא. והזיווג התחתון, שהוא לצורך נשמות של התחתונים, יוצאין נשמות זכר ונקבה ביחד כלולים זה בזה, אלא שאחר כך מתפרשין לפום אורחין דבני נשא למטה. ולפיכך, הזיווג של תו"מ שהוא יאהדונה"י, נכללין זה בזה אותיות הזכר עם אותיות הנקבה והיו לבשר אחד, ומולידין נשמות כדומה להם, ומ"מ זיווג של אי הה יו הה, יש בו קצת התפשטות דין למטה, אחר שהנוקבא על הדכורא. והמחבר, הוא שם בן ד' ביודין, ה' על י' ודינא איהו. אבל זיווג ע"י אלף א הוא רחמים גמורים, דכולא דכורא יו"י. ובינה אושידת מיין לקבלא, בסוד נקודה אמצעית שבה סוד י'. ולפיכך י' בראש י' בסוף, והוא פלא יועץ כשהוא באלף. והוא זיווג עליון סוד רוחא ברוחא, נכללין זה בזה בפנימותו, דזיוג יא הה וי הה מלבר, וזיווג א מלגאו, והוא סוד נשיקין הנעלמים בעולמים העליונים.