תוכן

כג) גם שמעתי ממורי ז"ל, באופן אחר, והוא, שהחכמה עצמה חיך, וגרון בינה, ולשון המכריע דעת, שבין חכמה לבינה, שהוא ברית לשון, כנזכר בס"י. והוא דוגמת ברית המעור, שהוא היסוד, המזדווג זווג תחתון. והלשון הוא יסוד, המזדווג זיווג עליון. ונודע כי אותיות אחה"ע, הם בגרון. והענין, שהחכמה הוא עטרא דחסד. והבינה, עטרא דגבורה, ואותיות גיכ"ק, הם ה"ח שבחיך, שהוא חכמה. ואותיות אחע"ה, הם ה"ג, שבגרון שהוא בינה. ובזה תבין מ"ש בא"ז דרצ"ה, אשא ומיא מתתקנן ויאן בציורוי. פירוש: כי בתוך פה הנ"ל, יש חו"ג, הם מיא ואשא, זה בצד זה, ולכן אמר דטריד ונחית, כי אלו האותיות הם בחי' גבורות, אך אותיות גיכ"ק שהם ה"ח, עליהם נאמר הנחמדים כו', ומתוקים מדבש כו'. וגם עליהם נאמר, והיה מעשה הצדקה שלום, כנודע שהצדקה שנותן צדיק לצדק, הם החסדים הנק' שלום וצדקה, ואז צדיק שהוא דינים כנזכר בזוהר, שהם בחי' הגבורות, מתמתקות ע"י החסדים שהם ה', ואז מצדק נעשית צדקה, וזהו כונת מצות הצדקה. והנה הגרון הוא נקודת ציון שבבינה, ויש ה"ג אחע"ה, ועם זה שאמרנו לא יחלקו אלו השמועות ששמעתי ממורי ז"ל, כי החו"ב מתפשטים לי"ס כל אחד מהם, וראשם הם למעלה במוחין, וסופם מסתיים בפה, ושם החיך כח הסיום דחכמה, וגרון כח הסיום דבינה, שהוא נקודת ציון שבה, והלשון הוא היסוד של החיך, הממשיך ה"ח גיכ"ק, לה"ג אחה"ע, ואז הוא שם בסוד מ"ד, היורדים מהחיך אל הגרון. ובסוד מ"ן העולים מן הגרון אל החיך. ובסוד הרוק היוצא מהחיך והגרון כנ"ל בגמ', וז"ש וכלא מחכאן ליה דא לדא, בלישן ממלל רברבן כו', כי הוא העיקר וממנו תוצאות חיים.