תוכן

א) יתבאר בו ענין המוחין בעיבור, מה עניינם. דע, כי יש שינוי א' בין המוחין שבזמן העיבור, אל המוחין דיניקה ודגדלות. כי אע"פ שנתבאר לעיל, שהמוחין דגדלות הם העיקרים, שהם הרחמים. ודקטנות שהם דעיבור ודיניקה, הם שוין, שהם דינין. גם יש בהם חילוק ביניהם, כי בהכרח עולה ממדרגה אל מדרגה, ומדרגת היניקה גדולה משל העיבור, ויש בה תוספת לשבח על של העיבור. והענין, כי ביניקה או בעיבור ב', יש בו היכר ג' מוחין, שהם חב"ד. אמנם בזמן העיבור, אין לו רק ב' מוחין דחו"ב, אבל מוח הג' שנקרא דעת אין בו עדיין. והנה ב' מוחין הנק' חו"ב דצלם דאימא, הם סתומים תוך הנ"ה של התבונה, וכן חו"ב דצלם דאבא, הם סתומים תוך נ"ה דאבא. אמנם הדעת, הוא תוך בחי' היסוד דאבא ודאימא, ולכן הוא נגלה ויוצא משם, בסוד החסדים שיוצאין משם ומתפשטין בז"א, ומגדילין אותו, וגם הם מגדילים את תרין המוחין הסתומים, שהם חו"ב כנז' באורך בח"ג. ונמצא, כי עיקר הארת וגילוי המוחין באדם, הוא ע"י הדעת, והוא הנותן בו ידיעה, ולכן העובר שעדיין לא נתגלה בו מוח הדעת כלל, וגם התרין מוחין דחו"ב הם סתומים כנז', לכן העובר אין בו דעת כלל, והוא כאבן דומם. משא"כ בזמן היניקה, שכבר יש לו קצת דעת למה שצריך לו, כנ"ל בפי"ב. ואמנם הגורם בזה הוא שני דברים: א', בענין העובר הזה בעצמו, ואחד, מפני התבונה אמו. הא' מהם הוא, כי העובר בזמן העיבור, הוא דינין גמורים, כנ"ל בפי"ג, ואז יש שם אחיזת החיצונים מאד, יען הם בחי' דינין והם כלים חיצונים דז"א, בחי' חיצונה מכל הג'. והנה עיקר אחיזת החיצונים, הוא בחסדים המגולים של הדעת, כמבואר אצלינו בסוד ועץ הדעת טוב ורע. ולכן לא ניתן בו עדיין בחינת הדעת, שלא יהא אז אל החיצונים בו אחיזה יותר מדאי.