תוכן

ט) וזהו טעם הדבר, למה בזמן שבית המקדש קיים, היו הרחמים מתרבים, והיה זיווג. והטעם, כי אז היה ז"א בבחי' מוחין של רחמים גמורים דעיבור ב', ואין זיווג אלא ע"י אותם המוחין, כמ"ש בח"ג. אך כאשר נסתלקו ממנו מוחין אלו דרחמים, ולא די אלא שאף המוחין דקטנות דיניקה שאינם דינים גמורים, גם הם נסתלקו, ולא נשאר בו רק מוחין דזמן עיבור, שהם דינין גמורים, אז נחרב בה"מ בעו"ה, ובאותו רגע חזר הז"א אל בחי' עיבור דג' כלילן בג', דוגמא מה שהיה בעת הגלות מצרים, כמבואר לעיל בש"ד ח"א, ובדרוש יציאת מצרים ג"כ. אך אחר שנחרב, חזרו בו המוחין דבחי' יניקה לבד, ואז הוא סוד הגלות, ואינו כ"כ ריתחא כמו בשעת החרבן, כי אינן כ"כ דינין כמו אז, כי הו"ק מתגלים בו תמיד, וע"י תפלותינו אנו ממשיכים גם המוחין דגדלות לצורך שעה לבד, כמ"ש בענין כונת ק"ש, כי ו"ק דיניקה לעולם אינם חסרים ממנו.