תוכן

ב) והנה דע הקדמה א', כי לעולם אין שום שפע נמשך מלמעלה, אם לא שיתלבש תחלה בחסד, לפי שכל השאר מיני שפע ברדתם למטה ממקומם, הם מתעבים ומתישים כחם, אך החסד הוא אור דששת ימי בראשית, שהיא מתפשט מסוף העולם ועד סופו, עד פי אמה דיסוד, ולעולם אינו מתעבה, ואין כחו ניתש כלל וכלל, וכ"כ מאיר למטה כמו למעלה, לפי שהוא חסד גמור, ואין בו שמרים כדי שיתעבה ברדתו, ולכן כל מיני השפע צריכים להתלבש בו לירד למטה. וז"ס יומם יצוה ה' חסדו כו' כנודע, כי לא אמר ביום, אלא יומם, להורות כי החסד הוא יום הא', והוא יומא דכולהו, כי כולם צריכים לו להתלבש בו כדי שלא יפסידו כוחם ואורם. וכדי שתבין היטב הקדמה זו, דע כי כאשר השפע נשפע אל הבינה, אז השפע ההוא מתלבש תוך החסד של החכמה, ויורדים שניהם ומתפשטים בבינה, וכשהשפע יורד אל הז"א מהבינה, אז השפע ההוא מתלבש בחסד שבבינה, ומתפשטים שניהם בז"א. וכן עד"ז בכל העולמות כולם. וע"ז נאמר כי החסד נק' יומם, יומא דכולהו, והבן זה. ונמצא, כי האכילה הזו דז"א ממוח הבינה שבבינה הוא יוצא, אלא שלהיות שבתחילה נמשך לו שפע זה מן אבא, לכן החסד של אבא הוצרך להתגלות כאן, להביא שפע אבא לבינה כנזכר, ואז בהיותו שם, כאשר הבינה גם היא רוצה להמשיך השפע אל ז"א, אז מתלבשת השפע שלה שהוא אהי"ה דיודין הב' כנזכר, בחסד דאבא, ואז יורדים עד החסד שבבינה, ומתלבשים שניהם בתוכה, ואז האכילה יוצאת מזה החסד של הבינה אל זו"ן.