תוכן

ד) וטעם הדבר, למה ניתוסף עתה בחינת הדעת בזמן היניקה מבזמן העיבור, כבר נתבאר לעיל ח"א פי"ד, כי כבר יש אל מוח הדעת של ז"א, כלי דיסוד תבונה, להתלבש בו בבחינת כלי האמצעי שלה, משא"כ בעיבור. וכבר בזה הכלי האמצעי דיסוד תבונה, אין יכולת אל החיצונים להתאחז בו, ולכן לא חסרה תבונה בחינת כלי אמצעי אל היסוד שבה כמו בעיבור כנזכר שם, וכן בבחינת ז"א עצמו, אעפ"י שעיקר אחיזת החיצונים הוא בדעת, להיות עתה בן ו"ק גמורות, אין אל החיצונים אחיזה בו עתה כ"כ, כמו בזמן העיבור, ולכן יכול הדעת שבו להתגלות עתה, בדרך כללות לבד. וזה הוא הטעם, שאנו רואים בחוש הטבע, כי בהיות העובר במעי אמו, הוא כאבן דומם בלי דעת, ובצאתו מתחיל להיות בו קצת גילוי דעת, למה שהוא צריך, והוא בוכה כשרוצה ליינק, כדי שירחמו עליו, וזועק, ורומז רמיזות, וכל מה שהולך וגדל ע"י היניקה, גם דעתו הולך וגדל, ממדרגה אחר מדרגה, אך לא דעת שלימה כמו בגדלות, יען הם עדיין שמות של אלהים, ועדיין אין בהם הויות כמ"ש. וטעם הדבר, כי עיקר מוח הדעת, הוא לצורך זיווג להוליד, כי בו תלוי ההולדה, ובהיותו בן שלש עשרה שנים, אז ראוי להוליד, ונשלם בו מוח הדעת, כמו שכתבתי בח"ג.