תוכן

ו) והנה בהיות הדעת בההוא אוירא, הוא סתום מאד מאד, כי הקרומא דחפייא על מוחא, מפסיק הארתו, ולכן הוצרך להוריד יותר למטה בחי' הדעת הזה, ונתגלה בפומא דא"א, כי אין הבדל בין החי מדבר, לחי בלתי מדבר, אלא הפה, ולכן הוא אבר גדול מכולם, ולכן אין הדעת מתגלה אלא בו, כי לעולם הדעת מתגלה בפה, כמש"ה מפיו דעת ותבונה. וז"ש בזוהר משפטים דף קכ"ג ע"א, דעת גניז בפומא, ועל כ"ז עדיין הוא סתום, אלא שאינו כ"כ. וכמ"ש באדרת נשא דף קל"ד ע"א, דתאנא, מהאי פומא עילאה נשבא רוחא כו', ודא הוא טמירותא דכולא, דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא, והוא סתום בסתימאה דסתימין, דלא אתידע. פי': כי בזה הפה אתטמיר ויתיב הדעת, הנקרא טמירותא דכלא, שהוא עתיק יומין, הנקרא רישא דלא אתידע ולא אתדבק, ועיין בפי"ז בענין הפה, ולכן יוצא הבל מזה הפה להחיות לז"א, שהוא האור היוצא מן הדעת דעתיק הגנוז שם, ועכ"ז עדיין הוא סתום, וכמ"ש שם, דבהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא כו', לעתיד, כי עתה עדיין הוא סתום, ואינו מתגלה רק להאיר לז"א, כמ"ש שם במקומו באדרא. והנה האי אוירא דכיא, הוא סוד הנזכר בפרשת בראשית דף ט"ו וט"ז ע"ש, גם בפרשת פינחס דף רמ"ה ע"ב, ​יהי אור יהי אויר, כי יו"ד יצאת מהאי אויר, ואשתאר אור. וזו היו"ד אשר יצאה ממנו נבארה בפ"ו. וטעם קריאתו אוירא דכיא הוא, כי הה' חסדים שבדעת, נקרא אוירא דכיא באדרא קדישא, וע"ש החסדים שבו, נקרא אוירא דכיא, כמ"ש בפ"ו. ולקמן בפ"ד נבאר היטב ענין זה הדעת, וזה האוירא, איך ענינו ומציאותו וע"ש.