תוכן

ח) אמנם ברישא דא"א, אשר היה בה בירור מהמלכים, שהיה בהם קצת פגם, לכן הבינה שלו להיותה יותר דינין מהחכמה, כנודע כי תמיד מהבינה דינין מתערין מינה, כי היא נוק', לכן לא יכלה לקבל אור העתיק, המתלבש גו רישא דא"א, כמ"ש בפ"ב, במקום גבוה ברישא, שהאור שם רב וקרוב אל העתיק, ולכן ירדה למטה בבחינת הגרון דא"א, ובהיותה שם יותר ברחוק, היה בה יכולת לקבל אור העתיק. ואמנם בשאר הפרצופין שלמטה מן א"א, היה יכולת בבינה שלהם לעמוד בראש הפרצוף, והטעם כי אור העתיק הוא האור הגדול מכל האצילות, כי בתוכו מתלבש אור הא"ס כנ"ל בח"א פ"א, ולהיות כי כבר נתלבש עתיק גו א"א, נתמעט האור מאד, וכאשר יחזרו שנית ג"כ או"א להלביש גם את א"א, נמצא אור עתיק מרוחק מהם מאד, ויש יכולת בבינה שלהם לקבל אור העתיק, אחרי היותה ברחוק, עם היותה יושבת בראש הפרצוף. ומכ"ש בזו"ן שנתרחקו יותר ויותר. נמצא עתה, כי בא"א אין הג' ראשונות שלו עומדות בבחינת קוים כולם ברישיה כשאר הפרצופין. אמנם הם ממש זו ע"ג זו, כי כתר לעילא בבחינת גלגלתא, ותחותיה חכמה מוחא סתימאה דיליה, וזהו ברישא. ואח"כ בינה תחות חכמה בגרון דא"א, ולא בראש. ועיין היטב סוף פ"ד, כי שם נבאר זה היטב, וז"ס שנק' הבינה גרון, ונק' שופר, שהוא הגרון עצמו, כעין שופר.