תוכן

א) הנה נודע, כי הי' נקודים יצאו, מן האור שעלה מנה"י דא"ק, למעלה מן הפרסא, שמטיבור א"ק ולמעלה, כאשר ביארנו במקומו, ועם שהם גבוהים, לא יצאו תחילה, כי עיקרם הוא מהאור הפנימי המתפשט מטיבור א"ק ולמטה, אלא שחוזר ועולה עד העינים ויוצא משם, וכמ"ש בע"ה פ"ב. ואע"פ שנמשכו מן העין, אינם מתגלים היטב, אלא מן כנגד טיבור א"ק מבחוץ, בסיום עולם העקודים, ונמשכים עד סיום קומת א"ק, כמ"ש בעזה"ש פ"ב. והנה דבר נרגש הוא, כי מן האזן והחטם והפה, יוצאים הבלים ממש מורגשים, עם שיש הפרש ביניהם, כי הבל האזן מועט מהבל החוטם, והבל החוטם מועט מהבל הפה, כנ"ל ש"א ח"ב פ"ג. אמנם מן העין, אינו יוצא הבל ממשיי, להיותו בחי' הנקודות דס"ג כנ"ל, שאורם ממועט מאור הטעמים של ס"ג, שהם אח"פ. ואמנם עכ"ז, מצינו שיש כח ממשיי בהסתכלות הבטת העינים, כי מצינו כי היענה מחממת ביציה, בהסתכלות עיניה בהם בלבד, ומוציאה האפרוחים. ולכן מזה ההסתכלות, נתהווה עולם הנקודים.