תוכן

ד) והנה מ"ן של בינה, לעולם אינם פוסקים, כי בניה אצלה תמיד תו"מ, ולפיכך הזיוג העליון תדיר ולא פסיק, אלא שבנשמות הצדיקים המוסרין עצמן על ק"ה, יהיה זיווג העליון שלם ומשובח, ויראו בנים הני תרי עטרין דגניזין בגווייהו, ונהרי אנפי מלכא כנזכר באד"ז, ואז ונהר יוצא מעדן דהיינו בינה, מעדן דהיינו חכמה, להשקות את הגן דהיינו ת"ת, ומשם, דהיינו בינה, יפרד והיה לארבעה ראשים, דאתעבידו לז"א ד' מוחין, ואינון ד' בתי דתפילין דרישא, כנזכר באד"ז. וקאמר יפרד, משום דאתפרשו ברחמי ובדינא, מה דלאו הכי לעילא דכולהו חד, כנזכר פרשת חיי שרה. (כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות, הארה נפלאה. וכפי ערך הארתן, יהיה הזווג עליון משובח.) וכאשר אין איש מוסר על ק"ה, לא בכח בק"ש, ולא בפועל כמו עשרה הרוגי מלוכה, אז אין הזווג שלם לצורך בנים תו"מ, להריק עליהם ברכה עד בלי די, רק להחיותן על עמדם לבד, ואז תקרא אתתרכת מעל בנין כנודע.