תוכן

א) דע, כי כל ציצית הוא בחינת א"מ כנודע. והנה בחי' ז"א בסוד העיבור תוך הבינה, הוא בחי' ו"ק, ג' גו ג' בלבד, נמצא, כי לא היה לו אז, לא ראש ולא זרועות, רק גוף א' פשוט לבד. וזהו ענין סוד בחי' טלית קטן, שאין בה עטיפת ראש וזרועותיו. אמנם טלית גדול, הוא א"מ דזעיר בהיות גדול, שגדל ונעשה לו י"ס, ונתפשטו ראשו וזרועותיו, ואז שיעור הטלית הוא, כדי לכסות ראשו ורובו. ונמצא, כי סוד הטלית אינו מלבוש כולו, כ"א נוגע רק עד שליש הת"ת, שהוא רוב של גוף האדם עד החזה, אשר משם יצאתה הנקבה מאחוריו, ומשם ואילך אין שם טלית. וזהו הטעם, שהנשים פטורים מן הציצית. ואמנם ד' ציצית יוצאים מד' כנפות הטלית, ואלו הם המקיפים הנקבה אשר שם, ולכן נקראים ציצית, כמ"ש בדרוש אחר. וזהו ציצית לשון נקבה, ולא ציץ לשון זכר, לפי שהם בחי' מקיפים אל הנקבה. וזהו הטעם הנ"ל שצריך להתעטף כעטיפת הישמעאלים, להחזיר כל הד' ציצית לצד א' בלבד, והוא (השמאל) כי שם הוא עיקר מציאת המלכות כנודע. ולכן בהיות אדם בתוך ביתו, אז אין לו רק ציצית קטן, שהוא בחי' זעיר בהיותו בעיבור תוך הבינה כי שם ביתו. אמנם בבואו לבה"כ, שהיא מקום כניסה לכל, והוא בחינת המלכות, כי זה אחר שהגדילו שניהם זו"ן, אז הוא בחינת טלית גדול.