תוכן

ד) והענין, כי תחלה תכווין באומרך אליך י"י נפשי אשא, כי הוי"ה זו הוא נוקבא דז"א. לכן תכווין הוי"ה זו במילוי ההי"ן, גי' ב"ן. והענין הוא, כי לצורך שלך שאתה הוא הנוקבא, ולצורך שלך תעלה מ"נ, לכן נפשי אשא. פי', אני מוסר נפשי למות. והוציא המיתה בלשון נשיאות, באומרו אשא, לפי שאחר המיתה, תכליתה הוא להחזיר ולשאת את נפשו עם המ"נ למעלה. לכן רמזו בלשון אשא, לרמוז על המיתה. כי אשא מלשון מתנה, כמו ותרב משאת בנימין, כי אני נותן לך נפש ומוסרה למיתה עבורך. גם פי' אשא, לשון נשיאות, שאני מעלה אותך בסוד מ"נ. וכל זה הוא אליך הוי"ה, שהוא נוקבא דאצילות, הנקראת הוי"ה במלוי ההין. והרי האדם בעשיה, אז יכולין לבררן ולהעלותן ממדריגה למדרגה. ולכן נרמזו כאן ג"פ ב"ן, כי כל מ"נ הוא ע"י שם ב"ן, שהיא הנוקבא, והיא מעלה מ"נ כנודע. אמנם אין שוין, כי שם ב"ן המעלה מ"נ דבריאה, הוא גדול משם ב"ן המעלה מ"נ דיצירה. וכן דיצירה, גדול מעשייה. לכן צריך לכוין ג' שמות דב"ן. וכבר נתבאר שר"ת אליך י"י "נפשי "אשא" גי' ב"ן. אלהי, גי' מ"ו. ועם ר"ת של בך בטחתי אל אבושה, הרי ב"ן ב'. ר"ת "אל "יעלצו "אויבי עם מלת ל"י, גי' ב"ן.