תוכן

טז) והענין, כי כאשר התלבש ת״ת ביסוד, הוא שוה לעובי שאר הספירות. כי גם נצח מלביש לחסד, והוד לבוש לגבורה. אך כשתלביש גם המלכות ליסוד, נמצא שיש שם ג׳ עוביין, שהם: ת״ת, יסוד, ומלכות. ששם הוא מקום המלכות, היא עובי קצת, כדמות הפסיעה היוצאת לחוץ, ועי״ז נכללת המלכות בכל הו״ק, כי מאחר שכוללת כל קו אמצעי, כוללת גם ב׳ קוין אחרים. כי כמו שקו אמצעי ע״י העיבור, נכלל בב׳ קוין אחרים, ונעשים רה״י כנודע. גם המלכות בהיותה בקו האמצעי, נכללת בב׳ קוין. אמנם בעלייתה להלביש את היסוד, ע״י עליה זה, נתוסף בה אור, ונגדלת כשיעור היסוד שלו, וזה זמן ב׳ של זו״ן.