תוכן

א) הנה קודם שנתפשט הכתר דרך קו האמצעי היו החו״ב מאירים זה בזה שלא ע"י הפסק ביניהם כלל, עם היות שהיו בבחי' אב״א, אבל אחר שנתפשט כלי הכתר עד ת״ת כנ״ל, אז הפסיק ביניהן וכו'. (ענף כ"ה אות ב') וצריך להבין הדברים דמה ענין הכתר שיפסיק הארתם דחו״ב זה בזה, ואדרבה אור הכתר הוא יותר גדול מאורות חו״ב שניהם יחד. ועוד הרי גם באו״א עילאין בזמן שהיו אפילו פב״פ היה נה״י דכתר נמשך באמצע בין או״א עי' כמו כאן ממש, כמ״ש הרב להדיא בע״ח שער המלכים פ״ח, ושמה אינו מפסיק כלל בין חו"ב, אלא אדרבא מחזירם פב״פ, וכאן אומר שההפסד המגיע לחו״ב מכח הפסק הכתר, עוד יותר גרוע מבחי׳ אב״א דחו״ב, וזה ודאי שצריך כאן בינה יתרה.
וכן כמ״ש בענף כ״ו אות א׳, דכל החסרון שגרם שביה״כ, הוא משום שהאור הגיע להם מג"ר המתוקנים דרך פרצוף והז״ת חסרים מזה, וע״כ בעת תיקון אספם א״א לנה״י שלו ואח"כ העלה הנה״י עם הז"ת לחג״ת שלו, ואז יצאו מתוקנים ולא נשברו עוד עש"ה. וצריכים להבין את זה, מה ענין העלאת נה״י אל חג״ת, שיתקן בז״ת בחי' פרצוף.
והעיקר מה שצריך להבין מקודם בדרושים הללו, הוא ענין מ״ה וב"ן הישן ומ״ה וב"ן החדש, מה שהאריך הרב בביאורם בענף כ״ז וענף כ״ח עש״ה. והגם שמרחיב שם ביאורם דמ״ה וב"ן בכל פרטיהם ודקדוקיהם, עכ״ז קיצר מאוד עד שאי אפשר לעמוד על סדרם של הדברים, שנראים לכאורה סותרים את עצמם, שמתחילה כייל לן שאין לך ניצוץ קטן בכל האצילות שלא יהיה בו מ״ה וב"ן יחד, ואח"כ אומר אשר צד ימין דכל פרצוף כולו מ״ה וצד שמאל כולו ב"ן, וא״כ יש לך צד שלם חסר ממ״ה או מב״ן. וכן במה דכייל שהמ״ה זכר והב״ן נוק׳, ותכף אומר שם שגם במ״ה יש נוק׳ וכן בב״ן יש דכר, וא״כ הרי שניהם שוים בבחי׳ דו״נ. וכן מ״ש שם אשר שם ב"ן הכולל כל האצילות הוא מלכות דא״ק ושם מ״ה הכולל כל האצילות הוא יסוד דא״ק ע״ש. וזהו חידוש גדול, דעד הנה וכן בכמה מקומות אומר אשר שם ב"ן הכולל הוא האור שיצא דרך העינים דא״ק ושם מ״ה הכללי הוא האור שיצא דרך המצח דא״ק כנודע. ועוד קשה דא״כ יש בחי' מ״ה הכללי שנק' מלך הדר גם בעולם הנקודים, כי גם שם יצאו עיקר האורות מיסוד דא״ק כמ״ש בענה״ק דג' אורות שמשו בנקודים: אור העינים, והסתכלות עינים באח״פ, שמהם בא רק הקטנות, ואור דיסוד א״ק שממנו בא הגדלות כנודע. ועוד דקדוקים שיתבארו המשך דברינו.
ומתחילה נבאר מ״ש שם בענף כ״ח אות ו', וז״ל: כלל העולה ששם ב"ן הכללי הוא הנפש, והוא ז׳ מלכיות שיש בזו"ן. ואלו יצאו בבחי׳ עיגולים, והם מ״ה וב״ן שבשם ב״ן הכללי, ואח״כ יצאו הדר ומהיטבאל, והם מ"ה וב"ן שבשם מ״ה הכללי והם ו״ק דזו״ן, ואלו נעשו פרצוף אדם ביושר, ובסיבתם נתקיימו גם העגולים, כי הם בחי׳ רוח המקיים הנפש, עכ״ל. והנך מוצא כאן כלל חדש, אשר שם ב״ן הכללי אינו, רק בחי' עיגולים בלבד הן בז״א והן בנוק' דז"א, ושם מ״ה הכללי הוא בחי' היושר הן בז״א והן בנוק' דז״א עש״ה.
וגם כלל הזה נסתר לכאורה מכמה מקומות, שאומר שגם בע״ס דנקודים יצאו ע״ס דיושר כנודע, גם לעיל בענף כ״ב האריך הרחיב לפרש בענין שביה״כ, שנתפשטו מג' קוים דאו״א ומג' קוים דישסו״ת, ואין קוים אלא ביושר, כי זהו כל ההפרש בין עיגולים שאין בהם קוים ואפי' קו אחד, כי הוראת קו ה״ס ד' בחי' דאו״י חבת״ם הנמשכים עד המסך דמלכות לזווג המעלה או״ח ומלביש על ע״ס דאו״י, בהסת״א לראש ובהסת״ב לגוף, כמ״ש הרב לעיל בענף ד׳ וענף ה׳ עש״ה. מה שאין כן בעגולים, שאין בהם המשך אור מא״ס ב״ה לזווג, אלא שמקבלים מפה דראש הקו שבמדרגה העליונה מהם, כי עשרה עיגולים דחכמה מקבלים מפה דראש הקו דכתר כמו ע״ס דיושר דחכמה. וההפרש ביניהם, אשר ע״ס דיושר דחכמה הגם שמקבלים מפה דראש הקו דכתר, אמנם הם מקבלים משם אור הרוח שפירושו אור הזכר, וע״כ מתפשטות ע״ס דיושר דחכמה עד למלכות בסוד הזווג דהסת״א, וע״כ כדי לגמור הכלים צריכים להתפשט להסתכלות ב' עד למלכות דמלכות המכונה טבור, שמטבור ולמטה נמשכים נה״י דסיומא, כנודע בענה״ק. וא״כ יש בע״ס דיושר בחי' ע״ס דראש מהסת״א המכונה ג״ר. ויש להם גוף מכח הסת״ב המכונה ז״ת.
אמנם ע״ס דעגולים דחכמה, הגם שמקבלים ג״כ מפה דראש הקו שבכתר, אמנם רק אור הנקבה שנק' אור הנפש ולפיכך אין בהם שום זווג, אלא מקבלים ע״ס עד למלכות מבחי׳ אור הנקבה דעליון, דהיינו שלא להשפיע למטה, דע״כ מוכרחים להסתיים במלכות שלהם אשר עומדת בשוה עם המלכות דע״ס דראש היושר דחכמה והבן היטב. ובזה תבחין אשר היושר דחכמה יש לה עודף של ז״ת הנק' גוף על ע״ס דעגולים, כי מלכות דעגולים מפסקת ומסיימת האור דע״ס דחכמה. אמנם מלכות דיושר מתוך שיש שם זווג, הרי מתפשטת עוד בעצמה להסתכלות ב' לע״ס דחג״ת ואח״כ מטבור ולמטה לע״ס דנה״י לסיומא. ובזה תבין, מה דכייל לן הרב לעיל בענף ב' ובכ״מ, שע״ס דעגולים מלבישים תמיד רק על ראש דע״ס דיושר דאותה המדרגה, דהיינו כנ״ל שהם כבר נפסקים על פה דראש דיושר, אמנם היושר מתפשט עוד בבחי' גוף שלם מחג״ת ומנהי״מ כנ״ל.
והנך רואה אשר גם בעולם הנקודים הנק' ב"ן הכללי גם הם יצאו בע״ס דיושר, שהרי נמשכו בבחי' קוים ברת״ס, הן או״א והן ישסו״ת, כמ״ש לעיל בענף כ״ב ואיך כייל לן כאן בענף כ"ח, שב״ן הכללי אינו רק עיגולים לבד.
אמנם כן צריכים להבין דבריו במש״כ שבג״ר היה תיקון קוים במקצת, דמה ענין מקצת הזה שאומר בג״ר, ולעיל בענף כ״ב משמע שהיה שם תיקון קוים בשלימות. ותבין זה במה שביארנו בענה״ק בענין ז״ת דנקודים שיצאו בקו אחד זה תחת זה בלי תיקון קוים כלל, וביארנו שם משום שע״ס דנקודים יצאו מאור נקבי העינים, שפירושו הוא ענין העליה דמ״נ עד החכמה דכל פרצוף שנק׳ עינים, ואתתקן החכמה בדו״נ, שז״ס נקבי עינים, ועל שם זה נק׳ תמיד אור הזה אור דנקבי עינים דא״ק וזכור זאת. ונתבאר שם כלל גדול, אשר אור זה בכל מקום שהוא נמצא, אינו מאיר רק לראש ותוך דאותה המדרגה וחסר תמיד בחי׳ הסוף מהמדרגה ההיא. והטעם, משום שזה הראש נבחן תמיד רק לתוך, דהיינו כמו חג״ת דגופא, להיותו יוצא מעינים ולמטה שנק׳ אח״פ, א״כ הראש העיקרי נבחן שהוא מעינים ולמעלה. ונבחן שעלתה המלכות דפה למקום העינים, ואח״פ כבר המה בבחי׳ חג״ת דגופא, ופה דאח״פ מקבל רק לבחי׳ הסת״ב שנק׳ טבור, ולפיכך מתפשטות מפה דראש זה רק ע״ס דנה"י דסיומא המכונה אור הנקבה ואור הנפש. וכיון שהם באים לבחי׳ מלכות דמלכות שנק׳ טבור בבחי׳ הכלים מצד שורש הא׳, כבר עושים שם סוף וסיום, כי אין זווג יוצא על טבור זה, משום שנבחן שחג״ת דגופא עלו לאח״פ ונה״י דגופא עלו לחג"ת, ונה״י דכלים הנשארים מצד שורש הא׳ נמצאים ריקנים מאור זה, כמ״ש זה באורך בענף ט״ו וט״ז בפמ״ס עש״ה.
ונתבאר שם, שראש דנקודים שנק׳ כח״ב נבחנים על ב׳ ראשים: כתר וחכמה, ומטעם הנ״ל, שאין באור היוצא מנקבי עינים, רק אח״פ שנבחנים לחג״ת ובחי' מפה עד הטבור שנבחנים לנה״י, נמצא שאין בב׳ ראשים אלו רק חג״ת נה״י לבד, שכתר ה״ס חג״ת וראש החכמה ה״ס נה״י, עש״ה.
והנה נתבאר, שבראש החכמה שהוא עיקר הראש של ע״ס דנקודים, אשר אין שם אלא נה״י, דהיינו אור הנקבה ואור הנפש לבד. וז״ש הרב שיש שם תיקון קוים במקצת, כלומר בבחי׳ נה״י, שאינם ראויים לזווג להיותם בבחי׳ אור הנקבה, ודומים ממש לבחי׳ ע״ס דעגולים, שאין במלכות שלהם שום זווג והתפשטות לז״ת, כנ״ל ע״ש היטב. אמנם ודאי אינם דומים לעגולים לגמרי, כי בעגולים אין בהם בחי׳ זווג אפי׳ מצד שורש הא׳ שמטרם עליית מ״ן, כנ״ל, משא״כ בראש החכמה, יש בו בחי׳ ג״ר גמור מטרם עליית המ״ן, כנ״ל. כי כל זה החסרון דנה״י, נתחדש עתה באור העינים.
והנה נתבאר בחי׳ אור זה שיצא דרך נקבי עינים, דאע״פ שהיה בו תיקון קוין מכח עליית המ״ן, מ״מ לראש הב׳ דנקודים לא הגיע אלא בחי׳ אור דנה״י שהיו מתוקנים בקוין: ימין, שמאל, ואמצע, כי כן נמשכו מחג״ת שהוא ראש הא', שהוא בחי׳ מעינים ולמעלה דנקודים שיצא מנקבי עינים דא״ק, באופן, שמנקבי עינים ולמעלה דא"ק יצא הראש העקרי שה״ס חב"ד, ובראש א׳ דנקודים עצמו, דהיינו מעינים ולמעלה דראש הנקודים עצמו יצא חג״ת, ובאח״פ דראש הנקודים כבר יצא בחי׳ הסוף וע״ס דסיומא, שקו ימין נק׳ נצח, ושמאל נק׳ הוד, ואמצעי נק׳ יסוד, ואע״פ שכל אחד מהקוים כולל ע״ס כנודע לעיל, מ״מ מאחר שהם אור הנקבה מכונים נה״י לבד, כנודע.
ולפיכך מפה דראש הנקודים ולמטה, לא נמשך מאור העינים דא״ק כלום, דכבר נסתיימו בפה כנ״ל, וע״כ יצאו רק בבחי' נקודות זה למטה מזה בלי תיקון קוים ובלי אור, שכל זה היה צריך להגיע להם מאור העינים, והוא אמנם נפסק בפה, כאמור. אמנם הכלים והנקודות הללו הגיעו שם מכח שאיבת עינים מאח״פ הישן, כמ״ש בענף י״ד בפמ״ס ע״ש.
ואח״כ מכח התלבשות יסוד דא״ק בפה דנקודים נמשך לשם אור הזכר, ויצאו ע״ס בזווג הזה בקומת כתר ברת״ס דרך הקוים, כמ״ש באורך בענפים הקודמים, אמנם כל הארה זו לא נתקיימה, לא בג״ר ולא בז״ת, כי הז״ת משום שהכלים שלהם היו עדיין בסוד נקודות זה למטה מזה, לא היו יכולים לקבל הע״ס המתוקנים בבחי' קוין, ומאחר שעיקר גמר כלים הם מפה ולמטה, בסוד הסתכלות ב' הגומר אותם, וכיון שזה נשבר, נתבטלו ג״כ השורשים שבראש, כנ״ל בענה״ק, ואין להאריך עוד בזה.
אמנם צריכים להבין היטב ענין הנקודות הללו שיצאו מפה דנקודים ולמטה שנק׳ חג״ת נהי״מ, שהרב אומר שהם רק בחי' שש מלכיות דו״ק דז״א, ומלכות א׳ של הנוק' דז״א. ותבין זה מתוך מה שנתבאר בענה״ק, בענין החידוש דעשרה כלים שנתחדש כאן בכח השיתוף דמדה״ר בדין, מה שלא היה כלל בג״פ גלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק הקודמים. ונתבאר שם, שזה נתחדש מכח ירידת ישסו״ת שהוא כח"ב לנה״י הפנימיים דא״ק ששם בחי״ד, ונשתתפו ונתחברו זה בזה לבחי׳ אחת, ומתוך זה שהמלכות קנתה לתוכה הכח דבחי״ב שה״ס בינה, ע״כ עלתה ממקומה עד לחכמה בסוד מ"ן, אשר בעליה זו נעשה בכל הספירות בחי' מלכות, ונוק׳, וכלי, עד החכמה, דע״כ מכונה ג״כ בשם קו שמאל, כי מקודם זה היו ט״ס ראשונות נקיות לגמרי מבחי' צמצום א' ונוק׳ וכלי, שכ״ז היה רק בספירת המלכות לבדה שהיא בחי״ד ונקודה עגולה מתחת הספירות, אמנם עתה נתפשטה נקודה זו בדוגמת קו, אשר נוקב ועולה ועושה קו שמאל בכל ספירה וספירה מע״ס, והבן היטב.
אמנם נקראת קו שמאל רק במקום היחוד בסוד הזווג, אשר אז המלכות מתוקנת בקו שמאל כאמור, ועצם הט״ר זולת המלכיות שבשמאלם נבחנים ביחוד לבחי' קו ימין, וסוד האו״ח העולה מהזווג נבחן לקו האמצעי, אשר אז מתיחדים כל הע״ס ליחוד גמור קשורים זה בזה, הנק' פרצוף אדם בג׳ קוים יש״א. משא״כ בז״ת דנקודים שהיו ריקנים מאור העינים, א״כ אין בהם שום בחי' ימין אשר יקשר אותם בסוד הזווג, וא״כ אין כאן אלא קו שמאל אחד דהיינו בחי' הנוקביות, שנעשה בכלהו ע״ס מכח המ"ן הנ״ל, אמנם בלי קשר, כי אין כאן בחי' הימין שיבא עם השמאל בזווג, וע״כ המה נקודות נפרדות זה למטה מזה כסדר ז״ת חג״ת נהי״מ, דהיינו קו שמאלי לבדו מאותן הספירות, וע״כ מכונות נקודות, כלומר שחורות בלי אור, כמו נקודה שאין בה לבן כלל, והבן.
ואלה הם דברי הרב, שלא יצאו בנקודים רק שש מלכיות דז״א, כלומר קו השמאל של חג״ת נהי״מ, ששורשם רק מעליית המלכות והתכללותה בכל ספי' וספי' מחג״ת ונהי״מ, באופן שעצם הספירות דז״א חג״ת נהי״מ לא יצאו כלל שהוא שייך לקו ימין וזה לא יצא רק השמאל שבהם, וע״כ המה ודאי רק בחי' המלכות בלבדה שמטרם עליית המ"ן, שבכח המ"ן נכללה עתה בכל ספירה וספירה מחג״ת נהי״מ. ועד״ז במלכות דנקודים ג״כ לא יצא מבחי' ימין שלה כלום, רק השמאל שבה דהיינו נקודה שחורה בלי אור, כנ״ל.
ומה שהרב מכנה את ז״ת אלו בשם מ״ה וב"ן דב"ן, הנה באמת אין כאן בחי' מ״ה כלל, כי עיקר שם מ״ה הוא שם ז״א כנודע. וכאן אין כלום מז״א שה״ס כלים דחג״ת נה״י, אלא רק מהמלכות לבדה שנקרא ב"ן כנ״ל. אמנם הכונה על אותה בחי׳ המלכות שנכללת בספירותיו דז״א קורא אותם בשם מ״ה, ואותה המלכות שבמלכות עצמה קורא בשם ב"ן, אמנם באמת הכל ב"ן ומלכות לבד. ומעיקר ספירותיו של ז״א עדיין לא יצא כאן כלום, וזכור זאת.
והנה כל הקטנות הזו שיצאה בז״ת דנקודים, הנה נתבאר שהוא מסבה שעיקר האור דנקודים יצא דרך נקבי עינים, שמתוך זה נחלקה כל מדרגה לשנים מעינים ולמעלה ואח״פ כנ״ל ובענה״ק בפמ״ס ט״ו וט״ז עש״ה, דע״כ נפסק האור בפה דראש דנקודים ולא הגיע ממנו כלום לז״ת, וע״כ נשארו בבחי׳ נקודות נפרדות כנ״ל.
והנה אח״כ לעת תיקון כלים הנשברים, נעשה עליית מ"ן מחדש לע״ב ס"ג דגלגלתא, והיה שם אמנם תיקון גדול במ"ן החדשים האלו, כי האור של הזווג על המ"ן החדשים הללו, לא יצאו דרך נקבי עינים אלא דרך המצח דכל פרצוף. ולבאר זה צריכים לאריכות ויתבאר במקומו בע״ה. אמנם בקיצור הוא כי התכללות המלכות היא גם בכתר שה״ס הגלגלתא דאתתקן בשבעה תיקונים הנק' ג״ט קר״ע פ״ח, ובזה שבו כל אח״פ לבחי' ראש, כי מקודם שהמ"ן עלה רק לנקבי עינים, גרם זה להתחלקות כל מדרגה לחצאין, שמעינים ולמעלה היה לראש ואח״פ היה לבחי' חג״ת כנ״ל, והיה הפרצוף חסר נה״י כנ״ל, והוא שעיכב האור העליון דתיקון קוים, שלא היה יכול להתפשט על ז״ת דנקודים כנ״ל, משא״כ עתה כשנכללה המלכות בכתר, ממילא אין שום סבה שיתחלק עוד הראש לב' בחי'. וממילא יצא ע״י זווג הזה רת״ס בשלימות והגיע התיקון קוים גם בז״ת. ולפיכך נקרא אור הזה מ״ה החדש שיצא מן המצח דא"ק, דהיינו מהתכללות המלכות בגלגלתא שנק' מצח, וע״כ מתחיל הפרצוף דמ״ה מן המצח, וכל כח״ב זו"ן דראש שנק' גלגלתא עינים ואח״פ הם מדרגה אחת. אמנם בפרצוף ב"ן מתחיל הפרצוף רק מאח״פ, ומעינים ולמעלה שייך למאציל דהיינו לפרצוף העליון, כאמור לעיל.
וצריך שתדע אמנם אשר תיקון קוין דחג״ת נתקן בטרם ביאת מ״ה החדש, כמ״ש הרב בסוף ענף כ״ה שהתיקון נמשך ובא לאט לאט ובכל פעם היה נוסף בו קצת תיקון וכו', כי בעקודים לא היה אלא כלי אחד, ובנקודים נתתקנו עשרה כלים ותיקון קוים בג״ר, ואחר שנשברו המלכים דעת וחג"ת ניתוסף בהם תיקון אחר, שאורות דז״ת נתלבשו בהתפשטות קוי כח״ב במקום דעת וחג״ת עד החזה עש״ה. והנך רואה שחג״ת דנקודים נתקנו בקוין תיכף בנקודים בטרם ביאת מ״ה החדש, ונמצא שעיקר תיקון קוין הנמשך מהמ״ה שיצא דרך המצח הוא רק לנה״י, והבן היטב.
גם צריך שתבין בענין שביה״כ, שיש שם ב' מיני שבירות, כי שבירה דחג״ת שהם בחי' גוף דאו״א עי', היה מחסרון תיקון קוין. אמנם שבירה דנה״י שהם בחי' גוף דישסו״ת היתה מטעם שהופרשו החסדים מאור החכמה מכח המסך דבחי״ב הדוחה לחכמה כמ״ש באורך בפמ״א ענף כ״ד אות ט״ז ד״ה אח״כ עש״ה בכל ההמשך והוא שגרם שלא נתפשטו הקוים שבחג״ת דהיינו בראש דישסו״ת לבחי' גוף שלו דהיינו לנה״י דנקודים.
וזה אמרו בענף כ״ה אות ב׳, הטעם למה נתפשטו קוי כח״ב עד מקום חסד וגבורה ולא נתפשטו עד נו״ה. הענין הוא דקודם שנתפשט הכתר וכו׳, היו החו״ב מאירים זה בזה שלא ע״י הפסק עם היות שהיו אב״א, אבל אחר שנתפשט בלי הכתר עד ת״ת כנ״ל, אז הפסיק ביניהם וכו'.
והפסק הזה דכתר נתבאר באורך בפמ״א הנ״ל ענף כ״ד אות ט״ז, ונבאר פה בקיצור. והנה ידעת מש"כ הרב, אשר נה״י דכתר התלבשו בחו״ב דנקודים וזהו מכח עליית מ"ן לנקבי עינים, אשר המ"ן ה״ס בחי״ב ובחי״ד יחדיו. ולפיכך נעשו במ"ן אלו: פנימיות וחיצוניות ופנים ואחור. פירוש, כיון שהמ"ן כפול מב' בחי', א״כ יש להבחין איזה מבפנים ואיזה מבחוץ, דכל שבחוץ הוא השולט כנודע, ולכן אם בחי״ד היא בחיצוניות נק' מ"ן דאחור, ואם בחי״ב היא בחיצוניות נק' מ"ן דפנים.
ונתבאר לעיל, אשר מעינים ולמעלה יצא הכתר, שהאור שבו ה״ס חג״ת. ואח״פ ה״ס הראש הב' שנק' חו״ב, והמלכות דנקבי עינים בסוד המ"ן שבה נתלבש בראש הזה בתיקון קוין שבה, וע״כ נק' המלכות הזאת בשם נה״י דהיינו ג׳ הקוים באור דנה״י, כנ״ל, שאור דראש הזה הוא אור דנה״י, וע״כ מכונה התלבשות דנקבי עינים בראש אח״פ בשם נה״י דכתר.
אמנם נה״י אלו כלולים מאחור ופנים כנ״ל, ולפיכך נבחן גם הראש הזה בב' ראשים, דהיינו ע״פ ע״ס שלו שנחלקו לב': מעינים ולמעלה שנק' או״א עילאין, ואח״פ שנק' ישסו״ת, והוא משום שנה״י דאחור אשר בחי״ב בגניזו ובחי״ד בגילוי, נתלבשו מעינים ולמעלה דראש הזה דהיינו באו״א עילאין, ונה״י דפנים שבחי״ד בגניזו ובחי״ב בגלוי, התלבשו באח״פ דראש הזה דהיינו בישסו״ת, וזה כמ״ש הרב בענף י״ד, שה״ת בעינים ויה״ו באח״פ ע״ש. פי' שמעינים ולמעלה דראש הב' שנק' או״א, יש שם ה״ת שה״ס בחי״ד, והוא משום שנתלבש שם נה״י דאחור מהכתר שבחי״ד בגלוי, אמנם באח״פ דראש הב' חסר ה״ת ואין שם אלא יה״ו, והוא משום שהתלבש שם נה״י דפנים מהכתר. שבחי״ד בגניזו ובחי״ב בגלוי, ונמצא שאין שם ה״ת דהיינו בחי״ד, כי נגנזה בבחי״ב כאמור, וכבר נתבאר זה באורך בפמ״ס בענף ט״ו וט״ז.
ותבין אמנם שענין התלבשות נה״י דפנים דכתר גרם יציאת אמא עילאה לחוץ מאבא, ונתמעט קומתה לבחי' זו״ן דאבא, והוא משום שבחי״ב ה״ס בינה שה״ס אימא עילאה נוקבא דאבא עילאה. והנה באו״א עילאין אשר התלבש בהם אחורי נה״י דכתר כנ״ל, שבחי״ב בגניזו ובחי״ד בגלוי בסוד ה״ת שנמצאת בנקבי עינים, א״כ נמצא המסך וכח הצמצום מתחת אימא עילאה בבחי' ה״ת, ואימא עילאה שה״ס בחי״ב נקיה לגמרי מכח הצמצום, משא״כ אח״כ כשנתלבשו בישסו״ת הפנים דנה״י דכתר אשר שם ה״ת ובחי״ד בגניזו ובחי״ב מגולה במ״ן ומסך, א״כ קיבלה הבינה בתוכה את כח הצמצום והעביות שהיה מלפנים בבחי״ד, ולפיכך יצאה הבינה מבחי' ראש לבחי' גוף, כי אינה יכולה לקבל אור החכמה מראש דאבא, אלא אור החסדים מגוף דאבא.
ועם כל זה נחשבו גם ישסו״ת לבחי' ראש, והוא להיותם בבחי' אח״פ דראש הב', אשר מטרם עליית מ״ן הם ראש גמור, בלי הבדל בין מעינים ולמעלה ובין אח״פ, וע״כ נחשבו לראש כמו או״א עילאין. וע״כ אותם הארות דנה״י דכתר המתלבשים באו״א עילאין מתלבשים ג״כ בישסו״ת, וא״כ יש גם בראש דישסו״ת תיקון קוים כמו באו״א עילאין, משום ששורשם מצד שורש הא' הוא למעלה מפה דכללות הראש דנקודים, אלא שנבדלים במ״ן, שבאו״א הם מ״ן דאחור ובישסו״ת הם מ"ן דפנים, כנ״ל.
ובזה תבין מ״ש הרב אשר התפשטות הכתר עד לת״ת גורם הפסק לחו״ב שאינם יכולים להאיר זה בזה, שעוד גרוע יותר ממה שהיו חו״ב אב״א, כי הגם שאחר השבירה דדעת וחג״ת שחזרו או״א אב״א, אמנם עכ״ז הבינה היתה שוה לחכמה דהיינו מבחי' ג״ר כמו החכמה, כי עדיין לא קיבלה לתוכה בחי' הצמצום, משא״כ אחר שנתפשט נה״י דכתר בבחי' מ״ן דפנים, שבחי״ב בגלוי במסך הזה כנ״ל, אז יצאה מבחי' ג״ר דאבא וקיבלה לבחי' ו״ק כנ״ל, וא״כ ודאי שהתפשטות הכתר מפנים דנה״י הוא יותר הפסד מאב״א דחו״ב.
אמנם נעשה בזה תיקון גדול לבחי' חג״ת דנקודים, כי מתוך שישסו״ת נתפשטו בתיקון קוים למקומם, הרי שנרשמו בחג״ת ג״כ תיקון קוים. וגם אחר השבירה, שכל הז' אורות נסדרו והותתקנו בג' קוין הללו דישסו״ת, כמ״ש הרב.
ובזה תבין דברי הרב בענף כ״ו בתיקון הכלים הנשברים, שמתחילה נאספו לנה״י דא״א, שכבר היו מתוקנים מכח מ״ה החדש שיצא מהמצח, שנתפשטו מכח תיקון קוים גם בנה״י דא״א כנ״ל. ואז העלה א״א נה״י שלו לתוך חג״ת, והיה זה כמ״ש שם הרב, משום שהאמצעים דהיינו החג״ת היו קצת מתוקנים בסוד פרצוף או״א, משא״כ בנה״י, ולפי שאורם מגולים היו מתגברים על האמצעים וכו' עש״ה, והיינו כנ״ל דעיקר השבירה של נה״י היה משום שהם בחי' גופא דישסו״ת, שמשום זה הופרשו ויצאו מהעצמות כמו נר שהופרש ויצא מהאבוקה, עי׳ בפמ״א כ״ב, וע״כ אע״פ שהגיע להם תיקון קוים ממ״ה החדש, ונקשרו חג״ת בנה״י בתיקון קוים, מ״מ היה חשש שלא יתגברו הנה״י בכח המסך דבחי״ב השולט בהם בגלוי ויעלו וילבשו גם החג״ת מבחוץ וכל שמבחוץ הוא השולט, וממילא יתבטל שוב אור החיה והאצילות כמו שקרה בזמן שביה״כ, ולפיכך הקדים א״א ואסף לנה״י שלו לתוך ולפנימית החג״ת, והיה החג״ת מבחוץ, והחג״ת הם גופא דאו״א עילאין כנ״ל, ובזה נמתקו הדינין הנ״ל מנה״י כי קבלו בתוכן מבחי' גופא דאו״א עילאין.
וזה אמרו שם בענף כ״ו אות ג׳, ואחר שיצאו נה״י דא״א לחוץ יצאו מתוקנים ונתגלו אז כל הו״ק. ולכן יצא גם ז״א בבחי׳ ו״ק מתפשטים וממותקים עכ״ל. והיינו כנ״ל, כי עתה שנכלל בנה״י מבחי' האחורים וגופא דאו״א עילאין, דהיינו חג״ת, אז נתקשרו נה״י היטב בחג״ת לינק מהם בחי׳ אור החיה שבהם מאו״א עילאין. ואין יותר חשש שיתגברו בבחי' המסך דבחי״ב שלהם מכח ישסו״ת, משום שהמה בעצמם נכללו ג״כ בגופא דאו״א כנ״ל, והבן היטב.
ובזה תבין דברי הרב בענף כ״ג אות כ״ג וז״ל: והנה במיתת ז"א עד שליש עליון דת״ת שלו כבר ירדו אחורי או״א, אבל אחורי ישסו"ת לא נגמרו לירד עד מיתת נוקבא דז"א, ולכן האחורים דאו״א לקח אותם הז״א, ואחורים דישסו״ת לקחתם המלכות. ובזה תבין כי כאשר הזו"ן הם שוים יחד פנים בפנים, אז הנה״י דאו״א הם מוחין לז״א, והנה״י דישסו״ת מוחין לנוקבא, עכ״ל. ותבין זה עם המתבאר בפמ״ס בענף ב' אות כ״ג בהבדל בין כותל דז״א לנוק׳, אשר ז״א הוא בחי' חג״ת משורשו, יש לו בחי' אחוריים דחסרון ג״ר ואור החכמה, וע״כ ראוי הוא לקבל אור החכמה ג״כ, אמנם הנוק׳ להיותה בחי' נה״י בשורשה, ע״כ אין לה רק אחור דחסדים לבד, ואינה ראויה לאור החכמה מצד שורשה עש״ה.
ואלה הם דברי הרב, דאחוריים דאו״א לקח אותם ז״א, והיינו משום שהוא בחי' חג״ת דנקודים, וחג״ת דנקודים ה״ס הסת״ב וגופא דאו״א עי', אשר ע״כ הגם שנשברו הכלים מכ״מ יש במקומו בחי' אחוריים דאו״א עילאין. וע״כ אח״כ שנתקן ועלה שוב לאצילות, הרי שמקבל שם בחי׳ נה״י דאו״א עילאין למוחין, וכל זה הוא משום שז״א הוא בחי׳ חג״ת משורשו. אמנם הנוק' היא רק בחי׳ נה״י משורשה, דהיינו מבחי' גופא דישסו״ת כנ״ל, ונתבאר שם דאיהו נקיט חסדים מהמסך דבחי״ג ואשתלים כותל דידיה, דהיינו אחור דחכמה שה״ס הכותל שלו, כי מרויח ע״י המסך הזה קומה של חכמה. ואיהי נקטא גבורות ומשתלים כותל דידה, כי ז״א משפיע לה מאחור שלו בחי' אחור דזכר דהיינו אחור דחכמה עש״ה. והנה נתבאר דברי הרב, אשר בעת שז״א עם הנוק' הם פב״פ מ״מ רק בז״א יש מוחין דאו״א משום שיש לו אחוריים דאו״א, משא״כ הנוק' אין לה אלא מוחין של ישסו״ת לבד, רק ז״א משפיע לה עתה הגבורות מבחי' אחוריים דאו״א עי' ואז משיגה ג״ר דחיה.
והנה נתבאר אשר ז״ת דנקודים שנשברו ומתו, נעשו בהם ב' תיקונים נבדלים לצורך תיקון קוים בהם, אחד לחג״ת ואחד לנהי״מ, וחג״ת נתקנו ע״י התפשטות כח״ב לחג״ת שה״ס יציאת רישא דישסו״ת, ונהי״מ נתקנו ע״י מ"ה החדש שיצא דרך המצח דא״ק. ודע שב' התיקונים האלו המה ב' כללים גדולים שבהם הולכים ונתקנים כל הפרצופין וכל המדרגות דד׳ העולמות אבי״ע עד גמר התיקון, ואין לך תיקון קטן או גדול בכל אבי״ע שלא יהא נמשך מב' מיני התיקונים הללו, וע״כ צריכים לזכור ולהבין אותם היטב.
וזסו״ה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, כי מכח התחלקות או״א עי' לשנים, דהיינו ישסו״ת שיצא לחוץ מאו״א, המכונה כאן בדברי הרב התפשטות כח״ב למקום חג״ת דנקודים, הרי גרמה בזה קשר קוין בחג״ת, כנ״ל. ונעשה במקום החג״ת זווג פב״פ, דהיינו ע״י התלבשות נה״י דפנים דכתר, שמתוך זה נמשך הכתר דאו״א למקום החזה דגופא דנקודים, שזווג זה נק' הסתכלות עיינין דישסו״ת זה בזה, כנ״ל. אמנם זה גרם שהבינה שהיתה באו״א עילאין קומתה שוה עם אבא עילאה עד הכתר דאבא, עתה יצאה לבר מג״ר דאבא עי׳ דהיינו למטה מפה דראש, ואבדה חצי קומה העליונה דאבא דהיינו ג״ר דאבא שמפה ולמעלה, ואינה מקבלת אלא מז״א דאבא שנק' ישראל סבא, דהיינו חצי קומה התחתונה דאבא.
וזה שרמזו ז״ל, אשר הנשר רחמן על בניו ופורח למעלה מכל העופות ואינו ירא שמא יגזלו שאר העופות את בניו ממנו, אמנם ירא שלא יהרגו את בניו בחץ, לכן נושא אותם על כנפיו, ואומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ע״ש בפירש״י ז״ל בפסוק כנשר יעיר קנו וכו'. כי רומזים בזה לאמא עי' שה״ס שורש מדת הרחמים בכלהו עלמין, וכמו שאמרו בזוהר דאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה, כי אמא עילאה יצאה מחוץ לג״ר דאבא ונתפשטה עד החזה דנקודים, ונמצא בזה שאבדה חצי קומתה העליון, דהיינו הראש דאבא עי׳ והג״ר כנ״ל.
וז״ס רמז חז״ל, כי אמרה מוטב שיכנס החץ בי. כלומר, משום שמדת הרחמים מקבלת את החץ הזה בה, כי חץ מלשון מחצה, כי נחצה לחצאין ואבדה חציה העליונה, ועשתה זה כדי שלא יכנס החץ בבניה, כי חג״ת נה״י דנקודים שמתו ונפלו לבי״ע, אין להם שום תקנה עוד שיחזרו לאצילות דהיינו לאור החיה וג״ר דאבא, זולת ע"י יציאתה של אימא עילאה לחוץ כנ״ל, ואע״פ שמתחילה עוד גרמה נפילה יותר גדולה לכלים הנשברים, כי היו בג״ר דבי״ע ומשום יציאתה נפלו לזו״נ דבי״ע, כנ״ל בפמ״א דף תנ״ז ד״ה אמנם ב׳, אמנם אח״כ שבה אמא לפנים דהיינו לראש, כמ״ש הרב בשער התיקון דהתפשטות כח״ב שהיה בחג״ת חזר ונאסף לג״ר דנקודים, שה״ס חזרת אמא לפנים בקומה שוה עם אבא עילאה כמו שהיתה מטרם היציאה לחוץ, דהיינו שישסו״ת ואו״א עי' חוזרים ונעשים פרצוף אחד.
וכבר ידעת שבעת שהיתה אמא בחג״ת עלו לתוכה כל הז' אורות דכלים הנשברים, מפני שהיתה אז במקומם ממש. וכבר ידעת מה דכייל לן הרב במבו״ש ש״ו ח״ב פ״א כשיורד העליון למקום התחתון הרי הוא כמוהו ממש. וא״כ יכלו ז׳ האורות חג״ת נה״י דנקודים להכלל בה, שהרי המה עם אמא במדרגה אחת. שזס״ה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, כי אמא נתפשטה למקום ז״ת ומרחפת עליהם, ואז יפרוש כנפיו יקחהו וכו׳, דהיינו שהבנים עולים אליה ונכללים בכנפיה שפרשה במקום החג״ת, שה״ס ג׳ הקוים שלה וסוד אחורים דאמא שנק׳ כנפים כנ״ל. ונמצא בזה אשר אח״כ בחזרתה לראש דאבא עילאה כמקודם, גם הז״ת עולים עמה לשם. שז״ס ישאהו על אברתו, כי אבר הוא כינוי ליסוד כנודע, ויורה אשר הז' אורות שעלו עמה נכללו ביסוד דאמא עילאה לבחי׳ מ״ן, ונעשה בזה הזווג דאו״א עילאה פב״פ בקומה שוה, ואז נאצל ע״י זווג הזה אור הגדול שנק׳ מ״ה החדש, אשר אחר שמשתהה שם זמן חדשי העיבור נולד ויוצא לחוץ, דהיינו למקום ז״ת, שהוא כולל לכל תיקוני אבי״ע.
והנך מוצא שביציאת אמא לחג״ת אין עדיין שום תיקון לנהי״מ, אלא אדרבא כי אז נשברו הנהי״מ דהיינו הסת״ב שלה וגופא, כי נפרשו לגמרי מאור העצמות כנר שיצא והופרש מהאבוקה, כמ״ש בפמ״א דף תנ״ז ד״ה אמנם ב׳, ומה שהיה בהם מבחי׳ אצילות היה מוכרח להתעלות לאמא עצמה שבמקום חג״ת, ונשאר מקום נהי״מ דאצילות אינו ראוי להחזיק שום אור, והוא משום שהבינה עצמה היתה בחסרון ג״ר, וע״כ התפשטות דהסת״ב שלה שהוא מפה דישסו״ת ולמטה, הופרשו לגמרי מאצילות בלי שום חיבור עם הג״ר, כמ״ש שם בפמ״א, שבחי׳ זו נק׳ מיתה. וע״כ הוכרחו אורות דנה״י להכלל בחג״ת דשם, וחג"ת בג׳ קוין דישסו״ת. ואח״כ חזרה אמא לג״ר ונעשה הזווג על הז׳ אורות שנשאה אמא באברתה, ואז נאצל מ״ה החדש דהיינו ז״ת: חג״ת נהי״מ באו״י ואו״ח, שה״ס מ״ה החדש וה״ס ז"א דא״ק המתוקן בחג״ת נה״י בתיקון קוים.
וזה אמרו בענף כ״ז אות ג׳ אשר מ״ה החדש הכולל כל האצילות הוא ז״א דא״ק, דהיינו חג״ת נה״י הנ״ל שיש בהם תיקון קוין שחג״ת נה״י מקושרים זה בזה, הנעשה מכח שהעלתה אותם לאימא למקום ג״ר דנקודים כנ״ל. וזה אמרו, אשר ב"ן הכולל כל האצילות היא מלכות דא״ק, כלומר בחי' הכלים וקו שמאל שיצא בע״ס דנקודים, שכ״ז הוא רק התעלות המלכות שהיתה למטה מע״ס דא״ק, ועתה נתעלתה ונכללה בכל ספירה וספירה מע״ס עד החכמה, שה״ס נקבי עינים כנ״ל. ונמצא דכל זה אינו אלא בחי׳ מלכות דא״ק לבדו.
ואע״פ שגם אור היסוד דא״ק נמשך לג״ר דנקודים בזווג של קו השמאל, ויצאו שם מכחו ג״ר וז״ת דאו״א עילאין וג״ר וז״ת דישסו״ת כנ"ל, אמנם כבר ידעת שכל מה שיצא מיסוד דא״ק נתבטל ולא נתקיים כנ״ל, ולא נשאר שם רק מה ששייך אל קו שמאל לבד, כלומר להיות למ״ן לזווג, שכ״ז הוא רק מבחי׳ מלכות דא״ק כאמור.
וזה אמרו בענף כ״ח אות ו', כלל העולה ששם ב״ן הכללי הוא הנפש והוא ז׳ מלכיות שיש בזו"ן, ואלו יצאו בבחי׳ עיגולים, והם מ״ה וב״ן שבשם ב״ן הכללי, עכ״ל. והיינו כנ״ל, שכל בחי׳ אור הזכר וקו ימין שנמשך מיסוד א״ק, כל זה חזר ונתבטל שלא היה מבחי׳ זרע של קיימא משום חסרון תיקון קוים כנ״ל, ולא נשאר אלא בחי׳ קו שמאל לבד דהיינו בחי׳ התכללות המלכות שנעשה שם בכלהו ע״ס. וזהו שנק׳ עגולים או נקודות, משום שקו השמאל ג״כ לא היה מקושר כראוי, דהיינו שהע״ס שבו אינם מקושרים זה בזה כדוגמת קו אחד ממטה למעלה, אלא בחי' השמאל שבכל ספירה וספירה מעה״ס היתה נמצאת בפרודא לפי בחי׳ עצמה, כמו נקודה עגולה בלי שום יחס וקשר לחברתה, וכמו עגולים זה למטה מזה. ושש בחי׳ התכללות המלכות בחג״ת נה״י נק' מ״ה, ומלכות עצמה נק' ב״ן ונק׳ ביחד מ״ה וב״ן דב״ן.
וזה אמרו שם, ואחר כך יצאו הדר ומהיטבאל והם מ״ה וב״ן שבשם מ״ה הכללי, והם ו״ק זו״ן, ואלו נעשו פרצוף אדם ביושר, ובסבתם נתקיימו גם העגולים כי הם בחי׳ רוח המקיים הנפש עכ״ל. והיינו כנ״ל, שבשיבת ישסו״ת לאו״א עילאין ונעשו לפרצוף אחד, נמצאים מתעלים גם ז״ת דב״ן הנמצאים בבחי׳ עיגולים, כנ"ל שהיו שם בישסו״ת מעת שביה״כ, וע"כ היו למ״ן במקום ג״ר דנקודים בהיכל או״א עילאין, ויצאו ע״ס דאו״י על מ״ן אלו בסוד הזווג העליון. וע״ס דאו״י ואו״ח אלו: נק׳ רוח ונק׳ יושר ואור הזכר. ובחי׳ ז״ת שעלו עם אמא למ״ן, נק׳ עיגולים ונק׳ נפש ובחי׳ נקבה. גם בחי׳ חג״ת נה״י שבע״ס דאו״י הנ״ל נקרא הדר, ובחי׳ המלכות הנמצאת בזווג בחג״ת נה״י הללו בבחי׳ קו מקושר בצד שמאל, נק' מהיטבאל, אמנם נקראים יחד בחי' רוח ויושר, כי המה הם המתוקנים ויוצאים בקשר אמיץ ובבחי׳ תיקון הקוים ואור הזכר, אשר אח״כ בהתפשטם למטה מאו"א למקומם של חג״ת נה"י הקודמים, המה גם שם ראויים לזווג. והמה הם המתקנים לבחי' מ״ה וב"ן דב"ן, כמ״ש במקומו בע״ה.
וזה אמרו שם, והנה בעת העיבור שהוא התיקון אז אותם המלכים נתבררו ונתתקנו בסוד העיבור בתוך העיגולים דאו״א והבן זה, ואח״כ נעשו עיגולים ג״כ ולא נשברו פעם ב׳ עכ״ל. דהיינו כנ״ל, אשר אמא עילאה אספם לז״ת ביסוד שלה, בסו"ה ישאהו על אברתו, דהיינו בבחי׳ קו שמאל שבה דבחי׳ ג"ר דנקודים, שהמה נק' ג״כ עיגולים כמו שנתבאר לעיל, אשר מה שהיה בבחי׳ יושר בכלהו ע״ס דנקודים הכל נתבטל, ולא נשאר שם זולת בחי' השמאלית שבהם המכונים אור הנפש ועיגולים כנ״ל. והיינו בחי' המ״ן שעיקר התכללותו הוא ביסוד בסוד שנק׳ כל שכולל ה״ח וה״ג בזמן הזווג שהוא בעל המסך כמ״ש לעיל בענה״ק באורך. וזה שמשמיענו הרב ומצוה אותנו להבין, אשר בחי׳ העיבור של ז״ת שעלו למעי הבינה היינו לבחי׳ עיגולים שלה כאמור, ומתוך שנעשה עליהם זווג הגדול בג״ר דאו״א ויצא בכחם המ״ה החדש, ע״כ נתחברו עם המ״ה בכל ניצוץ וניצוץ, דהיינו שבחי' העיגולים שה״ס חלק המ״ן שבאותו ניצוץ, הוא ודאי מהב״ן, ובחי׳ האור שבניצוץ ההוא ודאי ממ״ה, דהיינו שנק׳ בחי' היושר כנ״ל, והבן היטב.