תוכן

א) ונבאר עתה איך בעת מיתת המלכים ירדו הכלים שלהם לעולם הבריאה וכו׳ וצריך להבין מאד ענין ירידות אלו, אמנם מקודם צריכים להבין דבריו היטב שבענף הקודם וז״ל: ונמצא כי ירדו ז׳ המלכים וכו׳ וד׳ אחוריים דאבא ואמא וישראל סבא ותבונה וכו׳ והם י״א סימני הקטורת שהם י״א אורות וכו׳ נתונים תוך הקליפות וכו׳.
ותמוה מאד לכאורה, הרי ד׳ אחוריים דאו״א לא ירדו אפי׳ ממקומם, כמ״ש לקמן בביאור השם קר״ע שט"ן, שלא היתה מיתה ונתיצה ממש כמו הז' מלכים רק קריעה ושבירה בעלמא ונשארו במקומם, ואיך אומר שי״א בחי' אלו שהם ד׳ אחוריים דאו״א וז' מלכים שלא יכלו להתברר נשארו נתונים תוך הקליפות והם י״א סימני הקטורת. ועוד, שבע״ח שער המלכים אומר להדיא, שבקלי' אין החיות נבלע בתוכם דאין קדש מתערב בחול וז״ל: ענין י״א סימני הקטרת וכו׳ הם יוד קליפות דנוגה ויש בהם חיות דקדושה להחיותן. והנה בי״ס של הקדושה החיות שלהם נבלע בתוכם ונחשבים לעשרה בלבד, אבל בקליפות אין החיות נבלע בתוכם כי אין קודש מתערב בחול אך עומד על ראשם ומשם מאיר להם ואז הם נחשבים לי״א, וזהו כל המוסיף גורע וי״א ארורים דפרשת כי תבא וכו׳ עש״ה.
אמנם כבר הרב בעצמו עמד ע״ז במבו״ש שער הקליפות ח״ב פ״א וז״ל: ואל תתמה איך מחו״ב היו קליפות, כי זהו מבחי' שמתלבשת בזו"ן למטה להיות להם מוחין ובאותה הבחינה נחשבת כזו״ן ממש, וכמו שנעשו ראש לז"א כן נעשו סיגיהם ראש אל ז׳ מלכים והיו י״א סימני הקטורת וכו' עש״ה.
ודבריו אמנם צריכים ביאור, דאומר שהם בחי' ראש דז״א ועם זה הם נחשבים כזו"ן, שהדברים סותרין א״ע לכאורה, דאם הם ראש הרי אינם גוף וז״א ואם הם ז״א ממש איך המה בחי׳ ראש והמרחק בין ראש לגוף רב מאוד כמ״ש בענפים הקודמים. ועוד, שהרי כתב להדיא אשר גם ראש דז״א לא נשבר, ואם כונתו על זו״נ הפרטי כבר אמר שראש דז״א לא יצא כלל. ועוד, דפתח בד׳ אחוריים דחו״ב שהם בחי׳ חו״ב דג״ר דנקודים, ומסיים בראש דז״א. אמנם דבריו אלה עמוקים מני ים, ואבארם כאן רק בשיעור המחויב לקשר הענינים והמשכילים יבינו.
והנה מתחילה צריכים להבין דבריו כאן, שאומר שי״א בחי' אלו שירדו ולא יכלו להתברר נשארו נתונים תוך הקלי', ואינו מפרש לנו איזו בחי' נתבררו ואיזו בחי' לא נתבררו וודאי שזהו הקוטב להבין כל הדרוש הזה. אמנם דבריו עשירים במקום אחר בשער מאמרי רשב״י בסופו עש״ה. והמתבאר משם, אשר שמונה מלכים נשברו, ובכל מלך נמצא ד' בחי' דהיינו ד' בחי' דאור ישר הנודעות הנק': חכמה בינה ז״א נוק׳, המבוארים לעיל בענף ד׳ עש״ה. והנה כל בחי' ובחי' כלולה מע״ס והיינו כמו שבארנו לעיל בענף כ״ב, אשר כל מלך ה״ס התפשטות של ע״ס בקומה שוה, אלא ההבחן בין מלך למלך הוא רק בשיעור הקומה, דע״ס של מלך הדעת היתה קומתו עד הכתר וע״ס של מלך החסד היתה קומתו בקומת חכמה וכו' עש״ה. וא״כ יש כאן ש״ך בחי': ח' מלכים, שבכל אחד ד' בחי', הרי ל״ב בחי'. וכל אחד מאלו הל״ב בחי' כלול מעשר, א״כ עשר פעמים ל״ב, הרי הם ש״ך.
והנה נתבאר שהיו כאן ל״ב קומות של ע״ס: כח״ב חג״ת נה״י. והנה ט״ר מל״ב הקומות הללו, דהיינו מכתר עד היסוד שבכל אחת, המה עלו ונתבררו קודם החטא של אה״ר וגם חזרו ונפלו לאחר החטא של עצה״ד. אמנם נק' נצוצין קדישין, והיינו משום שראויים להתברר גם בשתא אלפי שני והמה הם סוד רפ״ח הניצוצין שהצדיקים מעלים ע״י תורה ומע״ט בכל יום ויום, דהיינו מאותן הט״ס ראשונות שבל״ב הקומות הנ״ל וט' פעמים ל״ב הוא בחשבון רפ״ח. אמנם בחי' אחרונה דהיינו המלכות שבכל אחת מל״ב הקומות האלו, המה הם שלא יכלו להתברר ואפי' קודם חטאו של אדה״ר לא נתבררו והמה הם המכונים ל״ב האבן. ולפיכך מתחילה צריכים לברר שארית רפ״ח ניצוצין קדישין שנפגמו בסבת החטא דעצה״ד והוא במשך שתא אלפי שני, ואז יקוים מאליו סו״ה, והסירותי את ל״ב האבן מבשרכם.
ובזה תבין דחז״ל (תענית ה.) בסו״ה בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שפירשו דאע״פ שבקרבך קדוש מ״מ לא אבוא בעיר, שנשבע ה' שלא יכנס בירושלים של מעלה בטרם שיכנס בירושלים של מטה עכ״ל. והנה רבים קמו כן תמהו שהוא כנגד מה דכייל לן הרב, שמתחילה נעשה הזווג בפרצופין העליונים ואח"כ נמשכים האורות לתחתונים, וא״כ איך יתכן שיבא בירושלים של מטה בטרם שיבא בירושלים של מעלה.
וכדי להתבונן בענינים אלו צריך שתבחין בפרטיות באותם שלש מאות ועשרים הניצוצים בשינויים שבין ניצוץ לניצוץ. כי בכלל זה ביאר אותם הרב לידע ולהשכיל כל ניצוץ בשורשו, שבזה מתבאר לנו דברי הזוהר ותיקונים שעוסקים בש״ך ניצוצים אלו הרבה, וכל בירורי המ״נ שאנו מעלים ע״י תורה ומע״ט בכל יום ויום המה מהם. והנה הם אריכות גדולה לבארם בפרטיות, אמנם כבר נתתי לך מפתח להתבונן בהם כמו שנתבאר בפמ״א בענף כ״ב בסדר השבירה עש״ה. כי תמצא בכל מלך ומלך מס בחי', להיותו בחי' התפשטות שלמה מע״ס דראש, וא״כ יש בכל אחד ד' בחי' דאו״י שהם חו״ב וז״א ומלכות, וע״י האו״ח העולה מבחי״ד בסוד זווג דהכאה קונה כל בחי' ובחי' קומה שלימה ממלכות עד כתר. כי חכמה קונה ח״ס תחתונות וכתר, והבינה קונה ז״ת וכתר וחכמה, וז״א שמתפשט בעצמו על חג״ת נה״י קונה מלכות וכתר חכמה בינה, ובחי״ד שהיא מלכות קונה ט״ס ראשונות.והנך מוצא ארבעים בחי׳ בכל מלך.
ואל יקשה לך למה לא קחשיב כאן כתר דאו״י, כי כבר נתבאר שכתר דאו״י ה״ס א״ס ב״ה כמ״ש בדברי הרב לעיל בענף ד׳. ולפיכך אינו עולה בחשבון רק ד׳ הכתרים דע״ס דאו״ח כנ״ל והבן זה היטב.
ואל תתמה איך קחשיב כאן שמנה מלכים נגד כל המקומות שחושב אותם רק ז׳ מלכים. והוא, כי בזמן אשר נו״ה בבחי׳ אחורים, כלומר שאין בהם אור הפנים, אז אין שום הבחן ביניהם וע״כ נחשבים לבחי׳ אחת, אמנם בזמן שמאיר בהם אור הפנים נחשבים לשנים, כי נצח נבחן אז לחסד והוד לגבורה. ולפיכך, כשמדבר מהם מעת שיצאו מאור העינים שהכלים קדמו לאורות וכיון שאין בהם אור אז חושב אותם לכלי אחד ונמצא שאין כאן אלא ז׳ כלים, וכן אחר שביה״כ שנסתלק מהם האור ג״כ המה רק כלי אחד, משא״כ בזמן הארת יסוד דא״ק שהגיע להם אור הפנים, אז נחשבים ודאי לשני מלכים, שהרי נצח ה״ס ע״ס דהסת״ב דישראל סבא וא״כ הוא מלך שלם בארבעים בחי׳, דהיינו ד׳ דאו״י שבכ״א ע״ס דאו״ח. ועד״ז הוד שהוא ע״ס דהסת״ב דתבונה, א״כ הוא ג״כ מלך שלם בן ארבעים בחי׳. ולפיכך כשאנו מחשבים אותם בזמן מלוכתם ודאי שיש כאן שמונה מלכים.
וגם לא יקשה לך כמ״ש בפמ״א שם, אשר יצאו זה למטה מזה בסוד מיעוט והזדככות המסך, אשר ע״כ ספי׳ הדעת יצאה בקומת כתר וספי׳ החסד יצאה רק בקומת חכמה וכו׳, עד שבמלכות לא יצאה רק קומתה עצמה, ואיך אומר כאן שבכ״א יצאו ע״ס בקומת כתר. אמנם צריך שתתבונן היטב במ"ש שם, אשר כללות כל האורות יצאו תיכף בספירת הדעת בבת אחת, כמ"ש שם הרב אשר גם ששה אורות התחתונים היו יוצאים בספירת הדעת עש״ה ובפמ״א ולפי״ז תבין היטב אשר הבחינות שנזדככו ונחסרו בתחתונים היו נמצאים בהם בבחי' אחורים של הדעת שירדו עמהם בזמן מלוכתם, כלומר שאור החסד בשעה שהיה בכלי הדעת היו בו ע״ס עד הכתר וע״כ כשאור זה בא לכלי שלו דהיינו לחסד, הגם שהאו״ח לא השיג שם רק קומת חכמה עכ״ז השיג ג״כ בחי׳ כתר שהיה לו מכח היותו באור הדעת, אלא שזה נבחן לבחי׳ אחורים. ועד״ז שאר המלכים, שזה שיעור הקומה שלא הלביש האו״ח מצוי ג״כ באותה הספירה אלא בבחי׳ אחוריים.
והנה נתבאר שכל מלך ומלך לפי קומתו לקח עמו מהבחי׳ החסרה לו מעת מציאתו במלוכת הדעת. באופן שאפי׳ מלך היסוד שלא היה בו אלא קומת ז״א מ״מ לקח עמו רשימו דג' ראשונות שהיו לו בעת מציאותו במלך הדעת, וכן המלכות לקחה עמה את בחי' ט״ס ראשונות שהיה בה בעת מלוכת הדעת, אלא שלא היו מאירים בם מכח החסרון שבמסך, כמ״ש שם. ובזה האופן צריך להבחין בכל בחי׳ ובחי׳ מש״ך בחי׳ אלו, בהפרש מבין ניצוץ לניצוץ.
וכבר נתבאר בענפים הקודמים ההפרש מאו״י לאו״ח. אשר בע״ס דאו״י יהיה כל העליון מחבירו יותר זך, כי חכמה יותר זכה מבינהובינה יותר זכה מז"א וז״א יותר זך מהמלכות. והפכי להם ע״ס דאו״ח כי בע״ס דאו"ח יהיה כל העב מחבירו יותר עליון, שהרי כלי שיש בו עביות דבחי״ד מעלה ע"ס בקומת כתר, אמנם כלי שאין בו עביות דבחי״ד אלא מבחי״ג הזכה ממנה נמצא שמעלה או"ח רק בקומת חכמה וכו' כמ״ש בפמ״ס בענף ג׳ ובפתיחה עש״ה.
ולפיכך כללות כל האורות דנקודים יצא במלך הדעת, להיותו בחי׳ הסת״ב דזווג הגדול דהסתכלות עיינין דאו״א, וכמ״ש שם אשר נה״י דכתר שה״ס בחי״ד התלבש בחו״ב וע״כ יצאו ע״ס בקומת כתר באו״א בבחי' ראש והסת״א, ובמלך הדעת בבחי׳ גוף והסתכלות ב' לגמר כלים דבחי״ד, כנודע שבסוד הראש אין הכלים נגמרים עש״ה.
וכשנשבר מלך הדעת אז התחילו המיעוטים והחסרונות, כמ״ש שם. ולפי״ז אנו מבחינים כאן בעיקר ב׳ בחי׳ של בחי״ד: בחי' הראשונה כמו שהיתה במלך הדעת בטרם מיעוטה בשבעה המלכים התחתונים, כי אז היתה בכל הדרה ותפארתה כנ״ל. ובחי' ב' אחר שבירת מלך הדעת והתחיל הביטול דאחורים דאו״א עילאין, דהיינו העביות דבחי״ד כנ״ל. כי זה האור הגדול דהסתכלות עינים שקומתו בכתר דאו״א דהיינו ראש כי כל ראש נק' כתר כנודע, נמצא עתה שירד ונתמעט לבחי׳ גופא דחו״ב, כלומר לאור קטן בקומת חכמה וחסר הראש שנק׳ כתר. ועד״ז נתמעטה ונתבטלה העביות דמלך הדעת וירד לבחי׳ מלך החסד שהוא עביות דבחי״ג להיותו הסת״ב מגופא דאבא כמ״ש שם.
והנך רואה שכל עיקר ירידת האור דהסתכלות עינים לגופא דאו״א, אין זה אלא ביטול העביות דבחי״ד וזיכוכה לבחי״ג. ועד״ז עיקר השבירה דמלך הדעת הוא ג״כ ביטול העביות דבחי״ד, כי הראש והגוף הם בחי׳ אחת ממש אלא שזה התחלה וזה הגמר. ועפ״ז תבין אשר בחי' הראשונה של בחי"ד ה״ס ירושלם של מטה, דהיינו בשיעור קומה שהיתה במלך הדעת, כי אז נתפשטה עד הבחי' האחרונה. ובחי' השניה של בחי״ד דהיינו מעת שהתחיל בה המיעוט הוא נבחן לירושלים של מעלה, וירושלים הוא שם המלכות שהיא בחי״ד כנודע, כי אז לא נתפשטה רק עד בחי״ג בקומת חכמה, כנ״ל.
ובזה תבין ענין נפילת הכלים לבריאה עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי הדעת נפל לדעת דבריאה, והחסד לבינה דבריאה, והגבורה לחכמה דבריאה, והת״ת לכתר דבריאה. וכן בירידה השניה ירד הדעת עד למלכות דבריאה והחיצונית שלו למלכות דיצירה וחיצי חיצוניות שלו למלכות דעשיה. והנך מוצא שהדעת נפל בתחתית כל הבחינות שבשביה״כ, שלכאורה הוא תמוה עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמנם עם הנ״ל תבין היטב, שהרי מאו״י לא נפל כלום זולת מאו״ח, דע״כ מוגדרים בשם ש״ך ניצוצין, וכן בזוהר בהאי אומנא דכתיש בפרזלא ונפיק ניצוצין לכל עיבר, והיינו כדי להשמיענו שכל השבירה והירידה לא היה רק באו״ח, המוגדרים בכל מקום בשם ניצוצין ולא באו״י המוגדר בכל מקום בשם אורות, כמ״ש הרב במרשב״י שמות בפירוש דברי הזהר דנהרין ונצצין ע״ש.
ונתבאר לעיל שבע״ס דאו״ח כל העב מחבירו הוא יותר עליון וכל זה הוא בסוד הזווג, אמנם בעת שאינם מאירים בסוד הזווג שאין בהם אלא בחי׳ העביות כמות שהיא שאז ודאי כל העב ביותר הוא גרוע ביותר והבן.
ובזה מובן שבחי״ד שהיתה משמשת בראשייהו דאו״א, מתוך שהיא שמה בבחי׳ שורש בעלמא לא נפלה לבי״ע, מפני שאין העביות ניכרת כ״כ בבחי' השורש, אמנם עכ״ז נפלה עד למלכות דאצילות דהיינו בתכלית השפלות שבאצילות, משא״כ כלי דדעת דכבר הוא בחי׳ הסתכלות ב' הגומר לצורת הכלי ע״כ כבר יש שם כל בחי׳ העביות בשלימות, לפיכך נפלה ודאי בשפלות כל עולם ועולם מג׳ עלמין דבי״ע עד למלכות דעשיה כאמור.
ובזה תבין ג״כ סוד ל״ב האבן שלא נתברר מהש״ך נצוצין שהם בחי׳ אחרונה, כלומר היותר עבה מכל ל״ב הקומות שבח' מלכים הנשברים, והמה ג״כ בחי׳ העביות שהיה במלך הדעת בטרם שהתחילה להתמעט לז' מלכים התחתונים. וכבר נתבאר שהמה נמשכים ויורדים בכל מלך ומלך עש״ה, באופן אשר אלו הרפ״ח ניצוצין שהובררו ועלו לאצילות ה״ס ז' מלכים התחתונים, כלומר אחר שבחי״ד דמלך הדעת התחילה להזדכך ולהתמעט, ול״ב ניצוצין שלא יכלו להתברר המה הם אותה בחי' העביות שהיתה במלך הדעת בטרם שנשברה, אשר אז בזמן מלוכתה היתה מכונה בשם ירושלים של מטה, ואחר שנשבר ונשאר בה העביות כמות שהיא בלי אור אז הוכרה העביות שבה, וע״כ ירדה פלאים בתחתית כל המדרגות כאמור, עד שאין לה שום בירור בשתא אלפי שני. ורק אחר שנזכה להעלות כל הרפ״ח ניצוצין בתכלית שלימותם, דהיינו כל הבירורין השייכין לז׳ מלכין תחתונים דנקודים הנק׳ חג״ת נהי״מ, אז יעלה השי"ת את ל״ב ניצוצין האחרונים הנזכרים, בסו״ה והסירותי את ל״ב האבן מבשרכם, דהיינו בלי שום העלאת מ"ן ע״י אדם, אלא השי"ת יעלה אותה בלי שום אתערותא דלתתא מצד התחתונים.
וזסו״ה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ופירשו בזוהר, שלא תוסיף קום מעצמה כמו שהיה בבית ראשון ובבית שני אשר נבנו ע״י אתערותא דלתתא ומע"ט של התחתונים, אלא קוב״ה יוקים לה בסו"ה מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, דהיינו ע״י קוב״ה בעצמו, עש״ה והבן.
ואלה הם דברי הרב בע״ח שער ט״ו פ״א וז״ל: והנה זו היא משארז״ל נשבע הקב״ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, שהוא זווג שלים של זו״נ לגמרי וכו׳. כי בחי׳ זווג השלים שהוא זווג דאו״א בבחי׳ חכמה שהם הנקודות, זה נפסק בעונותינו מימות החרבן עש״ה. והיינו כנ״ל, כמו שאמרו בזוהר דאחר החרבן לא תוסיף קום מעצמה כי קוב״ה יוקים לה כדי שלא יהיה עוד חורבן כמו שהיה בב׳ מקדשות הראשונים שנבנו ע״י אדם דע״כ שלט בהם ס״א. כלומר, שנבנו בכח רפ״ח הניצוצים, אשר העלאת מ״נ מהם הוא ע״י בני אדם, כי אפי׳ קודם החרבן לא היה זווג שלים דירושלים של מטה אלא זווג שלים דירושלים של מעלה, דהיינו ע״י מ"ן דרפ״ח שע״י בני אדם, ומשם נמשך הזווג לב׳ מקדשין שאח״כ נחרבו. וז״ס השבועה שלא יכנס עוד לירושלים של מעלה בזווג שלים, בטרם שיכנס בירושלים של מטה בזווג שלים לגמרי, דהיינו בהמ״ק דלעתיד לבא, שה״ס זווג שלים של זו״ן לגמרי.
והנה נתבאר שב' זווגים עליונים נשבתו מימות החרבן: א' ה״ס זווג דהסתכלות עיינין דאו״א, שמשם מלך הדעת. וזהו שהרב מכנה אותו זווג שלים דזו"ן לגמרי, כי הדעת הוא פנימית זו"ן כנודע אשר נפסק עוד מעת שביה״כ. וזה שנק' ירושלים של מטה, דהיינו כי אז יתגלה הכתר ויבולע המות לנצח, ואז יוריד הקב״ה ירושלים הבנויה בכל השלימות למטה, כלומר שיתגלו האורות העליונים בעוה״ז בגלוי עד חיצי חיצוניות ועד למטה דהיינו לנקודה דעוה״ז ממש. ולא יהיה שום פחד מהס״א, בסו״ה והסירותי את ל״ב האבן מבשרכם. וע״כ מכונה זה ירושלים של מטה.
אמנם הזווג דירושלים של מעלה שה״ס זווג חכמה דנקודות, כמ״ש שם הרב וכנ״ל שהזווג הוא רק על בחי״ג שבמסך ובחי' אחרונה חסרה שם כנ״ל עש״ה. וזה שהיה בזמן הבית, שה״ס רפ״ח הניצוצין התלויים במע״ט של הצדיקים, כמ״ש לעיל אשר מעת שהתחילה להתמעט ולהזדכך כבר מתחילים מנין הרפ״ח עש״ה. והיינו הזווג חכמה דנקודות, שכבר נתמעט ויצא מקומת כתר לקומת חכמה. ומהתפשטות המוחין ההם היה זווג זו"ן בזמן הבית, וע״כ לא יכלו האורות להתפשט עד לחיצי חיצוניות ולירושלים של מטה. וע״ז רמז הזוהר שנבנה בידי אדם, כנ״ל. ובשעת החרבן, נשבע ה' שלא יכנס עוד בירושלים של מעלה, דהיינו לזווג חכמה דנקודות, בטרם שיכנוס בירושלים של מטה, דהיינו לזווג כתר דנקודות בסו"ה נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא קוב״ה יוקים לה, דאז יתפשטו האורות בגלוי עד סופא דכלהו דרגין, אשר אז לא יהיה עוד חורבן באשר כי לא יהיה עוד שום זכר לקלי' כי מחה ה׳ דמעה מעל כל פנים. וזהו שנק' זווג שלים של זו"ן לגמרי, המוזכר בדברי הרב המובאים לעיל והבן היטב.
והנה נתבאר, אשר הפכיות מקצה אל הקצה יש בענין המסכים והכלים, אשר בעת שהם מתוקנים בסוד הזווג דאו״ח בכל צרכם, אז כל העב ביותר משובח ביותר, כי כל גדלות הזווג דהסתכלות עיינין דאו"א הוא רק מכח העביות דבחי״ד אשר שם בתכלית השלימות, אמנם בזמן שאינם מתוקנים בסוד הזווג, אז כל הזך ביותר הוא יותר משובח ויותר קל לתקנו מפני שאין בו אחיזה כ״כ לחיצונים, עד שהבחינות האחרונות שבעביות אינם ראויים לגמרי לתיקון עד לעתיד בגמר התיקון, דהיינו עד שיתוקנו כל הבחי' שברפ״ח הניצוצים ויתעלו לגמרי בסוד הקדושה, אשר אז הבחי' האחרונות יתוקנו לגמרי מאליהם בלי שום אתערותא דלתתא מידי אדם, בסו״ה והסירותי את ל״ב האבן מבשרכם, וכמו"ש בזוהר ויקרא (אות פ״א) ובכ״מ דקוב״ה יוקים לה ולא תוסיף קום מעצמה כמו שהיה בב' בתי מקדשות. והבן זה היטב הדק כי הבלבול שכיח כאן מאד לסיבת ההפכיות הנ״ל.
גם נתבאר שסוד י״א בחי' שהם ד' אחורים דאו״א וז״מ דמיתו, נבחנים בעיקר מזמן מלך הדעת שהמשיך מלוכתו בסוד הסתכלות ב' מכח הסתכלות עיינין דאו״א, כמ״ש לעיל, באשר כי שם היו עומדים כל האורות והכלים על תכלית גבהם. וכל האורות והכלים שיצאו בהסת״ב משאר הזווגים דאו״א וישסו"ת, המה רק פרטים מזווג הראשון הנ״ל, אשר נתפרטו בסוד הזיכוך וקצרות קומה כמ״ש לעיל עש״ה. אשר ע״כ חלקנו אותם בב' בחי' שהם: רפ״ח, ול״ב העשירי, שבכללם בגי' ש״ך. ועיקר ש״ך הניצוצין מיוחסים למלך הדעת כי שם היו כלם, משא״כ אחר שבירתו בעת שהתחיל זווג החכמה דנקודות, כבר יצאו מכלל ש״ך ובאו לבחי' רפ״ח, אלא שכל מלך ומלך הביא עמו מבחי' הרשימו שהיה לו בעת עמידתו ומציאותו במלך הדעת כמ״ש לעיל באורך עש״ה.
ובזה תבין דברי הרב בענף כ״ג המובאים לעיל וז״ל: נמצא כי ירדו ז׳ המלכים שהם זו״נ ועוד ד׳ אחוריים דאו״א עילאין וישסו״ת, סך הכל הם י״א בחי׳ שירדו ומהם נתברר, ומהסיגים שלהם נעשו קלי׳, והם י״א סממני הקטורת שהם י״א אורות שנשארו מאלו הי״א בחי׳ שירדו. ולא יכלו אורות אלו להתברר ונשארו נתונים תוך הקליפות, עכ״ל.
ובכל האמור לעיל תבין המספר הזה של י״א, דהיינו ד׳ אחוריים דאו״א וישסו״ת וז״ת, אשר הם כלל הש״ך ניצוצין. וכבר ידעת שהכלל הזה לא היה במציאות רק במלוכת הדעת. ונודע שבנין הס״א אינו זולת מחורבן דקדושה, כמשאז״ל בסו״ה אמלאה החרבה שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכו׳. ובזה מובן אשר זה השלימות שהיה לז״ת בעת מלוכת הדעת שנמשך מהסתכלות עיינין דאו״א עילאין כשהיה נכלל בהם כל י״א האורות שייך לבנין של ירושלים, כי לולא נשבר מלך הדעת כבר היה בנין השלם של ירושלים של מטה שנק' זווג שלים דזו"ן לגמרי, כנ״ל בדברי הרב עש״ה. וא״כ כשנשבר המלך הזה ונחרב, הרי נבנה מהם צור, דהיינו הס״א.
וזה אמרו ומהסיגים שלהם נעשו הקליפות, והם י״א סממני הקטורת שהם י״א אורות וכו׳, ואתה רואה איך שמדייק הרב לומר שהם י״א אורות שרצונו בזה להורות על בחי' הראש דז״ת שה״ס מלך הדעת, אשר רק הוא לבדו כולל המספר הזה של י״א אורות, משא״כ התחתונים ממנו כבר חסרים מהמספר, כמ״ש לעיל באריכות עש״ה. ולפיכך אומר ששלימות זו הוא שנשאר מי״א בחי' שירדו, ולא יכלו אורות אלו להתברר כי כל מה שנתברר בהכרח הוא שחסר מן השלימות הזו של י״א, כמ״ש לעיל אשר זווג הזה נתבטל לגמרי בכל משך השתא אלפי שני, וא״כ עוד לא שב למקומו הראשון והחסרון לא יוכל להמנות, וא״כ נשארו נתונים תוך הקליפות כדברי הרב, כי צור הרשעה נבנה מהם והבן היטב.
ומ״ש נתונים תוך הקליפות אין הכונה שנתלבשו ח״ו בהם, כי אין קדש מתערב בחול, ואין צ״ל אורות היותר גדולים שבכל העולמות שאינם ראויים להתגלות אפי' בקדושה אלא בגמר התיקון כאמור, אלא הכונה שהסיגים מסורים בידיהם, שאינם מניחים אותם להתברר משום שיש להם כח למרכבות הטומאה לינק מהאורות הללו שיתגלו ע״י הסיגים ההם וזה לא יתכן, דא״כ אתה מערב ח״ו קודש בחול, להזין עיני פרצופי הטומאה מאור עליון קודש קדשים, ובאופן זה נקרא שהם נתונים תוך הקליפה, והבן זה היטב ואל תכשל בשוא ומדוחים ח"ו לחשוב רע בענין גבוה וד״ל.
ואלה הם ג״כ דברי הרב במבו"ש שער הקליפות ח״ב פ״א שהבאנו לעיל וז״ל: אל תתמה איך מחו״ב היו קליפות, כי זהו מבחי' שמתלבשים בזו"ן למטה להיות להם למוחין, ובאותו הבחי' נחשבים כזו"ן ממש וכמו שנעשו ראש לז״א כן נעשו סיגיהם ראש לז' מלכים, והיו י״א סימני הקטורת עכ״ל. והיינו כדברינו, שהכונה על אותה הקומה והראש שהיה לז״א בזמן מלוכת הדעת, דע״כ מדייק ואומר כמו שנעשו ראש לז״א, דהיינו בעולם הנקודים במלך הדעת, אשר בערך זה נעשו סיגיהם ראש לז' המלכים, דהיינו על דרך שביארנו אשר אין בידיהם רק הסיגים היותר עבים וגסים כנ״ל, עש״ה. ואין זה כלל מבחי' אחורים דאו״א וישסו״ת, כי המה מבחי' הסת״א ושרשים שאין שייך בהם התעבות, אלא להיפך ענין של מיעוט יש כאן שפירושו הוא ענין הזיכוך של העביות, כי שם מקום הזווג והאור דלא פסיק מלהחיות העולמות, והבן כל זה היטב דא״א עוד להאריך יותר.
וז״ס שרמזו בזוהר בסוד נוגה דאפתילחוה, ע״ש. כי קלי' נוגה חציה טוב וחציה רע, וחוה ה״ס השכינה הקדושה המכונה לבנה וזסו״ה ונוגה לו סביב. וע"כ בשעת הזווג והשלימות אז מתעוררים מרכבות הטומאה בחשק נמרץ להנות ולהזין עיניהם מאורות הקודש, והיינו רק כשהשכינה הק' תקבל מה מהסיגים שבהם כמ״ש בענף כ״ט. ולפיכך מתקשרים מרכבות הטומאה זב״ז ומעלים מסיגיהם עד לבחי' הרע שבנוגה, והרע לטוב שבנוגה הסמוכה לשכינה הקדושה ואז מתחלת לפתות להשכינה הק' לקבל מידיה כנ״ל, וכשרואה השכינה הקדושה את מזמתם, ממהרת ומפסקת תיכף הזווג, מפחד שלא יצא ח״ו מאורות העליונים לקליפות הטמאות, ולפי התגברותם של הקליפות לקרב את עצמם לשכינה הקדושה, כן מוכרחת השכינה להתרחק מהאורות העליונים כדי שלא יהיה להם מה לינק ממנה וירפו ממנה. ואחר כך כשהקליפות שבות למקומם, אז מתחלת שוב השכינה הקדושה להתקרב אל האורות העליונים עד שמגעת למילוי שלה, אשר אז שוב מתעוררת בחי' נוגה דאפתי לחוה, וחוזרת חלילה, כנ״ל.
וז״ס גלגול הלבנה, שבחצי חודש הראשון היא מתקרבת לקבל מהמאורות העליונים, עד ט״ו יום שהיא קרובה למילוי שלה אז מתחיל הנוגה לאפתי לחוה ואז תיכף פוסקת לאור הזווג ומתרחקת מהאורות הקדושים, וכל עוד שהם מתגברים כן בשיעור הזה הולכת ומתמעטת, עד שבאה בבחי' נקודה בלי אור שה״ס סמוך למולד שמתכסית לגמרי, ואז הקליפות מניחות אותה לגמרי ואז חוזרת להתקרב לקבל מהמאורות הקדושים ועד״ז חוזר חלילה, והבן. וז"ס דחז״ל, אשר בשעה שהנחש נגע לעצה״ד נזדעזע האילן וצווח רשע אל תגע בי, ע״ש. והיינו ג״כ בסוד הנ״ל, כי עצה״ד ה״ס השכינה כנודע, והנחש ה״ס מרכבת הטומאה כמ״ש ז״ל, שהס״מ היה רכיב עלי' וכנ״ל, ואין להאריך בזה.
וזה שרמז בספר יצירה עשר ולא י״א כי מספר י״א הוא מכנה עתה בזמן שתא אלפי שני על הקליפות היותר גסים ומרים, והיינו מטעם הנ״ל בסוד אמלאה החרבה עש"ה. והנה כל תאותם של הקליפות, לעורר האורות העליונים לצרכם כנ״ל, וז״ס השכינה הקדושה השומרת סוף האצילות ומתממת את הספירות שיהיו במספר עשר, ומגרשת הקליפות שהם מבחי' י״א והבן. וז״ס שאמרו בזוהר על כל המוסיף גורע, שבהוספת עין על מספר שתי עשר נגרע ונעשה עשתי עשר עש"ה. שמספר י"ב ה״ס י״ב פרצופין דקדושה, ומספר עשתי עשר הוא חלק הס״א כנ״ל וד״ל.