תוכן

א) נחזור לבאר סדר יציאת ז׳ מלכים אלו מתוך הבינה ואיך נשברו וכו'. וכדי להסביר ענף זה נקדים מתחילה מה שיש לדייק בדברי הרב בענין תיקון הקוים דע״ס דנקודים. כי בענף הקודם אומר הרב, שכל ע״ס דנקודים יצאו זה למטה מזה דהיינו רק בקו אחד, וא״כ משמע אשר בכל עה״ס לא היה תיקון קוים. ובמ״א אומר אשר ג״ר יצאו בתיקון קוין ולא זה למטה מזה אלא כתר למעלה וחכמה בימין והבינה בשמאל. ובמ״א אומר אשר בג״ר היה רק תיקון קוים במקצת ע״ש. באופן שדבריו צריכים בירור.
וראוי שתזכור היטב כל מה שביארנו בענף העבר בסוד דכר ונוקבא, אשר זה האור דבקע לפרסא וירד למטה מטבור דא״ק עצמו כלומר בפנימיות, הרי הוא שורש הדכר דכלהו דכורין דאבי״ע. וזה האור שיצא דרך עינים וירד למטה מטבור מחוץ והלביש לא״ק מטבור ולמטה הוא השורש לכלהו נוקבין דאבי״ע, ע"ש היטב דבר בטעמו. וכללם של הדברים הוא משום דכללות הפרצוף שיצא ע״י תיקון מ"ן שאנו מכנים אותו צמצום ב' או שורש הב' שז״ס דברי חז״ל מתחילה נברא העולם במדת הדין שה״ס צמצום א', משורש הזה לא יצא אלא כלי אחד לכל עה״ס, כדברי הרב בע״ס דעקודים עש״ה. וכלי זה ה״ס בחי״ד שנקראת נקודה האמצעית ממש כמ״ש בענף א׳ ע״ש. כלומר מלכות שבמלכות שה״ס התפשטות הנמשכת מהסת״ב, אחר שהמלכות ובחי״ד עצמה העומדת בפה של ראש התפשטה בעצמה מינה ובה לע״ס שלה עד מלכות שבמלכות המכונה טבור, ואז מתפשטת המלכות דמלכות הזאת באו״ח שממעלה למטה ועושה הסיום של האור בכח הצמצום, כמו שנתבאר לך היטב בענפים הקודמים. ומאחר שהיא בחי' מלכות דמלכות בלי שום התכללות וחיבור מג' בחי' הראשונות ע״כ נקראת מדת הדין, שענין הדין שבה נתבאר היטב בפמ״ס בענף א' ומשם תדרוש ותבין.
וז״ש ז״ל ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמה מדת הרחמים וה״ס צמצום ב' שנקרא צמצום נה״י דא״ק, כדברי הרב בענף י״ד ע״ש. שה״ס תיקון המ"ן מסבת הירידה דנה״י דס״ג לתוך פנימיות דנה״י דא״ק עצמו, שמכח זה נכללה המלכות גם בג' בחי׳ הראשונות שהם מדת הרחמים כמ״ש בפמ״ס ענף א׳ אשר בהם לא נגע ענין הצמצום כלל, רק בנקודה אמצעית ע״ש.
ולפיכך הוכן מכאן ואילך ב' בחי': א' ה״ס תיקון המ"ן מכח צמצום הב' הנזכר. בחי' ב' היא, כי נשאר גם עתה חלק מהפרצופין אשר שם לא הגיע מזה האור הנמשך מכח השיתוף דמדה״ר בסוד המ"ן, ולפיכך נשאר במדת הדין מכח צמצום א' שאינו משותף וממותק ממדת הרחמים. וכבר הארכנו בענף הקודם באותם ב' הבחי' הנ״ל, אשר אור העינים שה״ס אור דתיקון מ"ן נמשך רק בב' חלקי הפרצוף ראש ותוך ונפסק. ובחי' הסוף דכל פרצוף נשאר במדה״ד כמו בצמצום א', והוא משום שאין לו המיתוק דמדה״ר כמבואר.
וכבר נתבאר בענף הקודם שיחד עם עליית מ"ן נעשה קצת תיקון בנה״י גם כן, דהיינו בחלק הסוף של הפרצוף, ותיקון זה נק' התלבשות נה"י דעליון בתחתון באופן שנעשה חלק מבנין התחתון, כמו שהרחבנו הדברים בסוד שיפולי מעיים עש״ה. והוא, כי בסוד תיקון המ״ן שנתעלה המלכות של ראש שהוא מקור יציאתו של התחתון אל נקבי עינים, נבחן בזה כלפי התחתון: עליה וירידה ביחד. כי יש כאן עליה גדולה לכל תחתון משום שנתעלה המקור שלו שממנו יוצא, דהיינו המלכות של ראש דעליון כאמור. כי בזה יכול התחתון לעלות ולהלביש על אח״פ דראש העליון ג״כ, כי מקורו עומד עתה בנקבי העינים. ויש כאן ירידה, משום שב' השורשים מצמצום א' ומצמצום ב' שולטים כאחד בפרצוף, ומתוך שמצד שורש הא' הרי מקור יציאתו של התחתון דרך פה של ראש, נמצא בכחו שהתחתון אינו יכול להגביה את עצמו למעלה ממקורו שבפה דעליון, ומצבו מוגבל להמצא למטה מפה, מפני שמשם הוא מתחיל ע״פ שורש הראשון כאמור. ומאחר שהפה דעליון כבר אינו בבחי' מלכות הכללית דהיינו מלכות של ראש, כי כבר נתעלתה למקום נקבי עינים והפה קיבל לבחי' מלכות דמלכות, דהיינו אותה המלכות המסיימת לכל פרצוף, שזהו בחי' חזה או טבור, וע״כ נמצא כל תחתון בירידה גדולה בערך מצבו הקודם, שאינו מלביש אלא לחלק הסוף דעליון, מה שמקודם המ״נ היה מלביש לתוך וסוף דעליון דהיינו מפה עד הטבור שהוא היה אז בחי' תוך, ומטבור עד סיום רגליו שהיה זה בחי' הסוף. והנה נתבאר ב' ההבחנות ההפכיות שיצא לנו בכל תחתון, דהיינו עליה וירידה.
ותדע משום זה אשר באמת יוצאים מכל זווג שע״י עליית מ"ן ב׳ פרצופין יחד: פנימי וחיצוני כדברי הרב בענף ט״ז שהטבנו בביאורם בענף הקודם. אשר הפנימי נמשך ממש אחר מקורו שממנו יוצא, ונמצא שמתעלה ומלביש לאח״פ דעליון כאמור ונמצא לו ע״י המ"ן עליה גדולה, כי מה שהיה מטרם זה מלביש רק בחי' גופא דעליון שמפה ולמטה, הרי שעולה מפה ולמעלה לבחי' ראש דעליון כאמור. אמנם החיצון נשאר על חוקו כמצבו מצד שורש הא' ויש לו משום זה ירידה כי הפה כבר קיבל לבחי' טבור, ונמצא שהפסיד בחי' התוך של העליון שנק' עלמא דנוק' כי אין שם אלא אור הנקבה כדברי הרב לעיל בענף י״ג עש״ה. ובדברים האלה נתתי לך הפתח להבין דברי הסבא דמשפטים כל ההמשך דשם ואכמ״ל באלה.
גם ידעת ענין הזווג החיצוני שנעשה בפה של ראש הנוהג בכל ראש בסוד המ"ן ובקיעת הפרסא, שאז נתעורר השורש הא' שבכחו מתיחדים האח״פ והעינים וגולגלתא לאחד ממש בקומה שוה, בהמצב שמטרם המ״ן שכאו"א קומתו שוה עד הכתר כנ״ל. שאז מוכרח כל תחתון לרדת מאח״פ דעליון, שהרי המקור שלו כבר חזר וירד מנקבי עינים אל מקומו כבתחילה אל הפה של ראש. אמנם אז יורד וכל שבחו עמו, כלומר דגם אחר ירידתו למקומו יש לו אותן המוחין כמו שהיה לו בעת היותו מלביש לאח״פ כמ״ש בענף הקודם. והנה זה הגיע רק לפרצוף הפנימי, אמנם ודאי לא שייך זה כלפי החיצון כי מעולם לא נתעלה לאח״פ דעליון כאמור. אמנם מתוך שהחיצון מלביש עתה על הפנימי בקומה שוה מפה ולמטה, נמצא הפנימי משפיע מוחותיו העליונים שהשיג מאח״פ דראש גם אל החיצון. ותדע שהפנימי הוא שורש הדכר והחיצון הוא שורש הנוק' המקבלת מן הדכר. וזה הכלל, שאותו שיעור הקומה שפרצוף אחד מלביש לחבירו, נמצא שמשיג כל שיעורו של האור הנמצא שם כמבואר בענפים הקודמים. ולפיכך כשנמצאים ב' פרצופין בקומה שוה, הרי אורותיהם בשוה וזכור זאת.
ונמצינו למדים בענין הדכר והנוקבא אשר הם ממש פרצוף אחד, כי יוצאים שניהם מזווג אחד. וכל ענין התחלקותם הוא משום ההפכיות דעליה וירידה, שבהכרח הם מחויבים להמצא בכל פרצוף היוצא ע״י עליית מ"ן כמבואר לעיל. והיא הנותנת התחלקות פנימי וחיצון הנ״ל שהמה בחי' דו״נ כאמור. גם תבין מתוך זה אשר שיעור החסרון בנוק' שוה ממש כמו שיעור העודף בדכר, וכן כל העדפה ושבחו של הדכר הוא מסיבת ירידת הנוק' וממש כשיעור ירידתה. כי סיבת ירידת פרצוף החיצון הוא מכח התעלות מקום המלכות דראש אל נקבי עינים, דע״כ נשאר החיצון באור הנקבה שממטה לטבור, אמנם הוא המדה והשיעור שהרויח הפרצוף הפנימי, שהרי מכח זה הוא נתעלה ונמשך אחר המלכות דנקבי עינים ונטל אח״פ דראש לחלקו כאמור.
אמנם תשכיל אשר כל האמור נוהג בעיקר בהבחן הסוף מכל פרצוף, והוא כמ"ש לעיל אשר מזמן תיקון המ"ן ואילך שנשתתפה מדה״ר בדין, עכ״ז נשאר חלק הסוף דכל פרצוף במדה״ד, והוא מטעם המבואר בענפים הקודמים, אשר כל בחי' רת״ס דהפרצוף שיצא דרך נקבי עינים נמצאים מסתיימים למעלה מטבור עש״ה. ונמצא אור העינים שהוא האור דשיתוף מדה״ר בדין אינו מגיע לחלק הסוף שהוא למטה מטבור ונשאר על כן במדה״ד בלחודוי כמטרם המ"ן.
ונתבאר בענף הקודם שמצד ההתכללות דמלכות שבעינים בפה נמשכים בחי' חלק מאח״פ דראש ויורדים ונשפלים בפרצוף החיצון העומד למטה מפה, שה״ס שיפולי מעיים. כמ״ש שם אשר ז״ס שבולת הזקן שהוא חלק אח״פ דעליון ממש שירד לתוך וחג״ת שמפה ולמטה. וז״ס פרסא וטבור, אשר חלק מחב״ד דס״ג נשפל ונמשך למקום חג״ת דס״ג. גם זה סוד היסוד והעטרה, שחלק מחג״ת שלמעלה מטבור נשפל וירד לנה״י דלמטה מטבור.
ובזה תדע אשר גם בחלק הסוף דלמטה מטבור נמשך ג״כ מסוד השיתוף דמדה״ר בדין, דהיינו השיפולי דחג״ת שיצא מבחי' חג״ת ונכנס לבחי' נה״י, שה״ס יסוד ועטרה. וא״כ יש גם בסוף מבחי' התקונים הנמשכים מאור העינים, אלא רק בבחי' הראש לבדו, כלומר רק באותו החלק דחג״ת הנמצא בתוכו שנהפך לבחי' נה״י בסוד שיפולי מעיים כאמור.
והנה הרב אומר בענף ט״ז אשר חיצוניות המלכות דעליון יורדת ונעשת פנים בפנימיות התחתון, שכוונתו על ענין השיפולי חלק מבנין העליון שיורד ומתלבש בתחתון, ואע״פ שאינו נמשך אלא מפה דעליון שהוא בחי' חיצוניות המלכות, כמ״ש לעיל אשר פנימיות המלכות כבר נתעלה אל נקבי עינים והפה ירד לבחי' מלכות דמלכות כדוגמת הטבור, מ״מ מאחר שהיא נכללת ג״כ ממלכות הפנימיות שבעינים משום זה בכחה להמשיך ג״כ חלק מאח״פ דראש דעליון ולהתלבש בראש התחתון, כנ״ל אמנם הרי גם התחתון יש לו ע״ס בראש שלו שנק' ג״כ: גלגלתא עינים ואח״פ, וא״כ היתה התלבשות דאח״פ דעליון צריכה להמשך עד הפה דראש של התחתון, ומשום זה אומר הרב שאינו כן אלא היא נמשכת ומתלבשת רק עד המלכות של ראש דפנימיות של התחתון, כלומר עד מקום נקבי העינים דראש התחתון ולא לאח״פ של התחתון. וזה אמרו שחיצוניות דעליון נעשה פנים בפנימיות של התחתון, דהיינו בראש הפנימי שלו שמעינים ולמעלה ולא בראש החיצון שהוא אח״פ, כאמור.
ומכח דברים אלה יצא לנו ב' הבחנות בבחי' הראש דפרצוף נה״י, שהרי ביארנו למעלה שיש לו כלים מתוקנים בשיתוף דמדה״ר בתיקון קוין וכו' מצד שנמשכים לשם חלק מכלים דחג״ת, ואור העינים מגיע להם אשר ה״ס היסוד כאמור. ותבחין על כן ב' בחי' ביסוד הזה, דהיינו אחר שתבחין בו ע״ס דראש הנק': גלגלתא עינים ואח״פ, תבין אשר השיפולי דחג״ת מגיע לו רק בראש הפנימי שלו דהיינו מעינים ולמעלה, ועד שם נמצאים עצמותם של הכלים דחג״ת, אמנם באח״פ שלו כבר אין עצמות דשפולי החג״ת מגיע לשם, אלא רק בחי' הארתם לבד ולא עצמות.
וכדי שתבין הדברים על מתכונתם תקיש זה אל בחי׳ שבולת הזקן וג״ר דנקודים אשר הרב מבאר אותם היטב לעיל בענף ט״ו. וכבר ידעת ששבולת ויסוד ועטרה הם ענין אחד. ותוכן דבריו, אשר שבולת הזקן כולל אח״פ דראש דעליון וממנו נוטלים כח״ב דנקודים. אשר הכתר נוטל מעצמות אור האוזן שבשבולת דהיינו סוד שיפולי דעליון, וחו״ב נוטלים מחוטם פה דשבולת, אלא שיש בהם קצת הארה מאור האזן עש״ה. פירוש, דהשבולת ה״ס שיפולי אח״פ דראש לתוך של ראש דפרצוף החג״ת, כנ״ל והנה בראש דחג״ת יש שם ע״ס: גולגלתא עינים ואח״פ, שמעינים ולמעלה הוא ראש הפנימי ואח״פ ראש החיצון. וכבר ידעת שעצמות הכלים דעליון אינם נמשכים להתלבש רק בראש הפנימי דמעינים ולמעלה, אמנם בראש החיצון מגיע רק הארה מכח התכללותם כאחד בשורש הא', אבל עצמות אח"פ אינו נשפל יותר למטה מנקבי עינים דראש החג״ת. והוא שנוטל הכתר דנקודים, דהיינו הכתר דפרצוף נה״י החיצון אשר כבר אין שם מעצמות דעליון אלא קצת הארה לבד כאמור.
ועד״ז תבין ג״כ בחי' הראש דפרצוף הפנימי שה״ס היסוד כמ״ש לעיל אשר נבחן ג״כ לב' ראשים, דראש הפנימי יש לו מעצמות שיפולי דעליון בסוד אור האוזן וע״כ יש שם בחי' אור העינים ממש עם כל התיקונים דהיינו תיקון קוים וכו' ממש כמו בחג״ת. אמנם הראש החיצון, כבר אין לו מעצמות בנין החג״ת שה״ס כלים דפנים בסוד שיתוף מדה״ר אלא כבר הוא בבחי' מדה״ד, אמנם יש שם קצת הארה מאור האוזן. וכבר נתבאר סוד אור האוזן שה״ס אור העינים של פרצוף ס״ג המכונה על שם אוזן דע״ב דא״ק, כמו שהארכנו לעיל עש״ה.
וע״כ שליש עליון של היסוד נמצא מחובר בתיקון קוים וממש כמו חג״ת, ומקומו בשליש תחתון דת״ת השייך ג״כ לחג״ת, אלא בסוד שיפולי מעיים שנשפל ונמשך לבחי' נה״י כנ״ל. ושם עיקר הראש דפרצוף נה״י, כנודע שעיקר הראש הוא פרצוף הפנימי והוא נמשך מהטבור עד סיומא דגופא. וזה החלק של היסוד היוצא לבר מגופא, ה״ס ראש החיצון דנה״י דהיינו בחי' אח״פ שבו, כאמור לעיל.
ובאמור יתבאר לך ג' חלוקות בדבר תיקון הקוים בע״ס דנקודים, כי בכתר אשר ה״ס ראש הפנימי ואשר הכלים שלו בבחי' שליש תחתון דת״ת דא״ק, דהיינו בסוד שיפולי חג״ת, א״כ ודאי שבו מגיע אור העינים וכל התיקונים כמו חג״ת גופיהו, ואשר ע״כ יש לו תיקון קוים גמור כמו חג״ת, וכמ״ש לעיל אשר ה״ס שליש עליון דיסוד דא״ק, שהוא ג״כ ראש פנימי ובחי' כתר כנ״ל עש״ה.
חלוקה ב' הוא סוד חו״ב שה״ס ראש החיצון, דהיינו אח״פ דראש. אשר הכלים שלהם הם בג' שלישים עליונים דנה״י דא״ק, והם באמת כבר בכלים דנה״י שכולם בחי' אחורים שנמשכו מסוד אור הג' דהסתכלות עינים באח״פ, שמאור הזה אין שום תיקונים. אמנם חו״ב להיותם בחי' אח״פ, א״כ מתיחדים עם ראש הפנימי מצד שורש הא' ומקבלים הארה מאור העינים, וע"כ אומר הרב שיש בהם תיקון קוים במקצת דהיינו משום ההארה שמקבלים מהכתר. חלוקה ג' ה״ס ז״ת שמפה דחו״ב ולמטה, והם ודאי שאין בהם תיקון קוים ולא כלום, וע״כ יצאו זה למטה מזה.
והנה נתבאר לך היטב אשר גם שורש דכר ונוקבא הנפרדין מתחיל משורש הזה של תיקון מ"ן, שהוא משום שכל פרצוף הנאצל ע״י עליית מ"ן בהכרח שיוצא בשנים: פנימי וחיצון, שהפנימי הוא שורש הדכר והחיצון הוא שורש נוקבא. גם נתבאר אשר הדכר נבחן לבחי' ראש והוא משום שנמשך ונתעלה מפה ולמעלה עד האזן, ולפיכך גם אחר ירידתו למקומו יש לו ממש אותו הראש. משא״כ הנוקבא שה״ס פרצוף החיצון היא נשארת תמיד מבחי' למטה מטבור בשכבר קיבל הפה הזה דעליון לבחי' טבור, ומעולם לא תוכל להתעלות למעלה מפה. וע״כ אין לך מבחי' אור המוחין אלא מה דיהיב לה בעלה כנ״ל באריכות.
גם ידעת אשר כל עיקר ההבחן בחידושי הכלים והתיקונים שבהם הוא רק מטבור ולמטה, כמ״ש באורך בענף ט״ו עש״ה. ולפיכך תדע אשר פרצוף נה״י דא״ק הפנימי הוא שורש לכלהו דוכרין דד' עולמות אבי״ע, והוא מכונה תמיד בשם הויה דאלפין במילוי מ״ה כזה: יוד הא ואו הא, שעולה מ״ה. ופרצוף נה״י החיצון דא״ק, דהיינו עה״ס דנקודים הוא השורש לכלהו נוקבין דד' עולמות אבי״ע, והוא מכונה תמיד בשם הויה במילוי ההין כזה: יוד הה וו הה, בחשבון ב"ן.
והנה לפי״ז יש להבין מ״ש הרב לעיל בענף י״ז אות ז׳ וז״ל: כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין בחדא אדם דכר ונוקבא, וזהו עצמו סוד טפי הזרע של יוסף, שיצאו בלתי נקבה אלא מזכר לחוד עכ״ל. אשר לכאורה סותר כל המתבאר לפנינו, אשר הוכחנו כי עה״ס דנקודים המה שורש כלהו נוקבין. וגם הרב עצמו לעיל בענף ח׳ אומר להדיא על עה״ס דנקודים וז״ל: וכאן נולדה הנקבה עתה תחילה, ע״ש.
אמנם כן צריך להבין מאד ענין השפעת יסוד דא״ק לג״ר דנקודים. גם מה שמאריך הרב לעיל בענף י״ז לדייק, אשר יסוד דא״ק אינו בבחי׳ רובצת, כלומר בבחי׳ נה״י דאימא המתלבשים בזו״ן דאצילות אשר שם הדעת למטה מחכמה ובינה אלא א״ק עומד ולא רובץ, וע״כ נמצא היסוד שלו למעלה מחו"ב ונמצא משפיע אליהם. ע״כ דבריו בקיצור עש"ה.
והנה עומק הדברים האלו הם עד אין קץ, גם עדיין חסר לנו ידיעות בחכמה שלא בארנו, ועכ״ז אבארם מעט לפי הצורך להבין קשר הדרושים דשביה״כ. ואיתא באד״ר (אות י״ג) בתחילתו לפרש ענין תיקון האצילות וז״ל: מאן דבעי לאתקנא ולמעבד יתקן בקדמיתא תקונוי עש"ה. פירוש, אשר קודם כל התיקונים אתתקן מקודם הכתר בעצמו, ואז היה אפשר להמשיך התיקונים לשאר הפרצופין, משא״כ מקודם דאתתקן הכתר היה ענין שביה״כ וכו׳, עש"ה.
ותבין דבריהם ז״ל עם המתבאר לעיל, אשר יסוד דא״ק נבחן על ב׳ בחי' בסוד ב׳ ראשים: פנימי וחיצוני, אשר ראש הפנימי הוא מצוי בגוף עצמו מטבור ולמטה, שה״ס מעינים ולמעלה וה״ס הכתר ועיקר הראש, שיש בו אור האוזן וכל התיקונים הנמשכים מכח הכלים המתוקנים מפרצוף חג״ת שלמעלה מטבור. אמנם ראש החיצון הנגלה ויוצא לבר מגופא, כבר הוא בחי׳ תוך ולא ראש, וכבר אין בו כל התיקונים דאור האוזן, כמו שנתבאר לעיל, משום שהוא בחי׳ נה״י ממש בלי השיפולי כלים דחג״ת כמו הכתר. אמנם משום שאינו תוך ממש אלא שהוא בחי' אח״פ יש לו הארה במקצת, מכח התיחדותם בסוד שורש הא', עש"ה.
והנה היסוד דא״ק השפיע בנקודים בב' הזווגים הנ״ל. וע״כ אומר שהשפיע בעמידה, כי כן מכונה השפעה דכתר היסוד, כלומר דרישי ירכין הם במקומם. ופירוש רישי ירכין, ה״ס חו״ב, כמ״ש שם בתחילת הענף הנזכר. וז״ס שהיסוד גבוה מחו״ב, דהיינו בסוד זווג הפנימי דהיסוד שנק' עמידה, דהיינו בשליש עליון דהיסוד הטמון בש״ת דת״ת הגבוה מרישי ירכין שהמה חו״ב כאמור.
אמנם מה שקבלו חו״ב מזווג הפנימי דיסוד נבחן בחיוב לראש וגוף כנודע, כי אין קיום לאור בלי כלי ואין כלים אלא בגוף, שה״ס האו״ח שממעלה למטה. ותדע שהגוף הזה ה״ס כלי הדעת, שה״ס התפשטות המלכות דזווג הפנימי דחו״ב מעינים ולמטה כאמור. ובזה תבין דברי הרב בענף הסמוך, אשר בשבירת כלי הדעת נתבטל הסתכלות עיינין דאו״א עש״ה והבן.
ובזה תבין מ״ש לעיל על אמרו דשביה״כ היה מפני שלא נתקן כחדא אדם דכר ונוקבא ע״ש. ובאמור תבין היטב אשר הגם דכלהו ע״ס דנקודים המה סוד נוקבא, אמנם חסרים תיקוני הנוקבא. וזה אמרו שלא נתקן כחדא אדם דו״נ, שהכונה על התיקון דאו״א בכותל אחד לשניהם המחזירם פב״פ כנודע, שענינו יתבאר לקמן. וז״ש בשער מרשב״י וז״ל: כשנתקנה כלה עליונה יצאו טפי דמים תחילה, הה״ד ואלה המלכים וכו׳, והיינו כדאמרן שלא נתקן כחדא אדם דו״נ, שסובב על תיקון כותל אחד דאו״א, שנק' כלה עליונה והבן. ותיקון זה נק' ג״כ תיקון הכתר, דכל זווג פנימי נק' כתר. וה״ס העלמת דעת עליון הנ״ל שלא יושפע לז״ת. וז״ש באד״ר, דמאן דבעי לתקנא יתקן בקדמיתא תקונוי, דכונתם על תיקון הכתר כאמור ואכמ״ל.
ודע שכותל פירושו מסך, וה״ס המסך דאתפרש באצילות תחות או״א עילאין, אשר הדעת שלהם דהיינו ה״ח וה״ג היורדים ממעלה למטה, כנ״ל בדברי הרב ע״ש צריך להשאר אצלם למעלה, והוא המכונה דעת עליון או דעת הנעלם, שבזה נמצאים או"א משפיעים לז״ת שה״ס זו"ן רק מבחי' ראש החיצוני שלהם שלמטה מהכותל הנ״ל, ואז נמצא הדעת ההוא למטה מחו״ב עילאין ובזה מתקיימים, והבן.
והנה תיקון זה הוא שורש זווג ישסו״ת הנק' רובצת שפירש הרב לעיל בענף י״ח אשר מגבהת רישי ירכין לעילא והיסוד שלה נשפל למטה מהם, וע״כ נמצא הדעת דז״א למטה מחו"ב שלו עש״ה, והיינו כדאמרן, אשר רישי ירכין ה״ס חו״ב דפרצוף נה״י, והוא המקבל ה״ח וה״ג מדעת עליון שה״ס יסוד הגנוז בש״ת דת״ת דעליון שנק' חו״ב עילאין, ואותם היא מסתרת ומעלה אותם למעלה באופן שלא יגיע לז״א אלא מדעת תחתון, דהיינו יסוד ועטרה הבליט ונגלה לבר מגופא, שבזה נמצא הדעת ודאי למטה מחו״ב עילאין. ובזה הוכנו כל התיקונים דאצילות באופן שיוכלו לקבל האורות דעליון ולא ישברו, והבן. ותדע שז״ס ושורש לדברי חז״ל שהמשמש מטתו בעמידה קרוב למיתה יותר מאל החיים, דהיינו ממש מקרה דשביה״כ שהיה בעמידה, כי כל החיים מתחילים מעולם התיקון, ששם כבר מוגבל סוד הגבהת רישי ירכין לעילא והבן.