תוכן

יא) ובאמור נפתח הפתח להבין דברי הרב בענף שלפנינו, בענין ג׳ האורות ששמשו בע״ס דנקודים וג׳ החלוקות באופן המשכתם מאח״פ וג' החלוקות שבשביה״כ. וז״ל: אמנם האור הראשון שהיה בתחילה למטה וכו', ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים וכו׳, וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש ע״י זווג וכו', הרי ב׳ מיני אור לצורך הנקודים. ועוד יש אור ג', והוא בהכרח וכו׳, הנה הוא מסתכל באורות אח״פ ההם, והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודים וכו', עכ״ל.
פירוש דכבר נתבאר היטב שכל ענין ע״ס דנקודים אינו זולת בחי׳ התפשטות ב׳ דגופא דס״ג המכונה ישסו״ת שמקומו מטבורא דא״ק עד סיום רגליו, כי אחר שנתערב בנה״י הפנימים דא״ק ונסתלק ועלה למ״ן כמ״ש כאן הרב, חזר שוב בסוד התפשטות ב׳ ויצא דרך העינים ושב למקומו כבתחילה דהיינו למטבור ולמטה דא״ק. ואור הזה מכנהו הרב אור הא׳, להיותו עיקר האור דפרצוף הזה דע״ס דנקודים, כלומר בבחי׳ החידוש שבו, דהיינו תיקון הקוין ועשרת הכלים וכו' כמ״ש לעיל, שה״ס שורש הב', עש״ה. ונתבאר ג״כ שם אשר תשלומו של הפרצוף נמשך משורש הא׳, בסדר ה׳ פרצופין ורת״ס, ע״ש. והנה אור הזה שנמשך בנקודים מצד שורש הא׳, מכנהו הרב בשם אור הג׳ הנמשך משאיבת עינים מאח״פ, כלומר מאח״פ דא״ק שמטרם עליית המ״ן שה״ס העקודים, שעדיין אין בהם תיקון קוין ועשרה כלים, אלא כלי אחד לכל עה״ס לבד שה״ס שורש הא׳, כמ״ש לעיל עש״ה.
והנה בכח אור הג׳ הנזכר הנמשך משורש הא׳, יצאו בנקודים רת״ס דכלים בשלימות כצורתם בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, דהיינו ראש וגוף: שהגוף נבחן על תוך סוף, כנודע. וכולל ג״כ ה״פ געסמ״ב בסוד זווג העתיק, כמ"ש לעיל בפמ״א דף קע"ז אמנם חסר בהם בחי׳ תיקון הקוין ועשרת הכלים, ואין ביחס הזה אלא קו אחד וכלי אחד, כמ״ש לעיל ע״ש.
אמנם מכח אור הא׳ הנ״ל הנמשך משורש הב', לא יצאו בכלים דנקודים רק ראש ותוך לבד, וחסרים בחי׳ סוף בערך שורש הא׳, כמ״ש לעיל, שבהיות שהזווג נתעלה מפה לנקבי עינים, יצא הראש מנקבי עינים ולמעלה והתוך מנק׳ עינים עד הפה והסוף מפה עד הטבור, ונמצא שמטבור ולמטה שהוא בחי׳ הסוף האמיתי חסר באור הזה.
ואור היורד דרך הפרסא ויסוד דא״ק שמכנהו הרב בשם אור הב', הוא ענין אור דגדלות דע״ס דנקודים, כי מב׳ האורות הנ״ל המכונים אור הא׳ ואור הג׳ נמשכו רק בחי׳ הקטנות דע״ס דנקודים, כמ״ש לעיל דף קע״ז בפמ״א ד״ה והנה ע״ש. ומכח אור דיסוד דא״ק נמשך בחי׳ הגדלות דע״ס דנקודים, כמ"ש בארוכה במקומו.
והנה נתבאר היטב לעיל באות ח', אשר כל ענין עשרה כלים שמצד שורש הב׳ אינם מתחילים אלא מפרסא דא״ק ולמטה שה״ס ס"ג דס״ג או גופא דס״ג, עש״ה. ובזה תבין דברי הרב כאן, וז״ל: והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפי׳ שהוא מבחי׳ עינים, הכל הוא נבלע ונכלל בעקודים ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות עכ״ל. פירוש, דכל ההבחן בין עקודים לנקודים הוא, שהעקודים הם מצד שורש הא׳, שעדיין אין בהם ענין המ״ן שנמשך על ידו עשרה כלים מיוחדים לע״ס, וע״כ אין בהם אלא כלי אחד לכל עה״ס כנודע. אמנם הנקודים שהמה נמשכים מסוד עליית המ״ן דכבר יש בהם עשרה כלים מיוחדים לע״ס כמ״ש לעיל ונתבאר שם שענין עליית המ״ן לא נעשה אלא בגופא דס״ג הנק׳ ישסו״ת שהוא שעלה בסוד מ״נ וכו', ולפיכך אין לו שום הכר דעשרה כלים בבחי׳ הראש דס״ג, אלא שנבלע בעקודים בסוד כלי אחד לכל עה״ס, כנ״ל.