תוכן

א) ענין אחור ופנים וכו'. צריך להבין, כי אחר שמבאר שענין כלים דאחור נעשים בסיבת הסתלקות האור משם, אשר בטרם שמסתלק נקראים אותם הכלים בבחי' כלים דפנים, שזה נוהג בכל פרטיות הפרצופין. וא״כ איך אומר אח״כ שפרצוף ז"א כולו נק' אב"א בטרם שמשיג פרצוף דחיה, ואע״ג שכבר יש לו ראש שה"ס ע״ס דאו״י ואו״ח בשלימות מפרצוף דנשמה, מ״מ נק' עוד בבחי' כלים דאחורים, שלכאורה תמוה מאד.
ומתחילה צריכים להבין היטב דברי הרב בהבדל מכלים דאחור לכלים דפנים, שע״ז סובבים כל דבריו בענף זה. ובאות ו' אומר וזה לשונו: והנה צריך להבין אמיתיות הענין פנים ואחור, כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונק׳ ישר וחוזר. ובכלים נקרא פנים ואחור. דהיינו, שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימיות, אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים, ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור ישר, כי הוא מאיר בבחי׳ הרחמים שבו, וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה, בבחי׳ דינין שבו הנקרא אור חוזר, ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור ישר, רק יקרא כלי דאחור עכ״ל.
פירוש כבר נתבאר היטב ענין או״י ואו"ח בענפים הקודמים. ועי׳ בענף הקודם אות א׳ איך כל פרצוף נבחן על ראש תוך סוף, ואחזור על הדברים בקצרה. שמתחילה מתפשט אור א״ס ב״ה על ד' בחי' הנודעות שה״ס ע״ס דאו״י עד למסך שבכלי מלכות, שבסוד זווג דהכאה מאור העליון על המסך יוצאות ועולות ע״ס חדשות הנק' ע״ס דאו״ח, כמבואר בענף ד׳ בדברי הרב, ועי׳ בדבריו בסוף ענף ה׳ ובשער הקדמות דף קמ״ו בדרוש ב׳ דא״ק שבכל הארה ופרצוף נוהג ב' זווגים שנק' הסתכלות א' והסתכלות ב׳, אשר מהסתכלות א' יוצאות ע״ס דאו"י וע״ס דאו״ח שנקראות בחי' הראש של אותו פרצוף, ועדיין אינם נחשבים לבחי' כלים עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה בסוד ד' בחי' הנודעות עד למלכות דמלכות, ונעשה הסתכלות ב' על המלכות דמלכות שנק' טבורא דגופא, ואז עולות ע״ס דאו״ח ומלבישות על ע״ס דאו״י של המלכות, שנק' ביחד גוף או ז״ת של אותו פרצוף עש״ה.
והנה על פי הדברים האלה נבין היחס מענין ראש תוך סוף הנוהג בכל הארה ופרצוף שלם. כי בהיות שאין הכלים נגמרים בכח הסתכלות א' אלא רק בכח הסתכלות ב', נמצא בחיוב ב' זווגים בכל פרצוף. ולפיכך ע״ס דאו״י ואו״ח היוצאות בסבת הסתכלות הראשון נבחנות לראשו של הפרצוף, וע״ס דאו״י ואו״ח היוצאות בכח הסתכלות השניה נק' תוך של הפרצוף. וכבר ידעת שמסך בסוד המלכות דהסתכלות א' נק' פה, ומסך בסוד המלכות דהסתכלות ב׳ נק' טבור. ונודע שחוק האו״ח הוא להתפשט בעצמו באותה הכמות שהלביש לעליונו, ובזה עושה בחי' הסיום של הפרצוף, וע״כ מתפשט גם האו״ח מן טבורא דגופא ולמטה בכמות שהלביש מטבור ולמעלה ועושה סיום אל הפרצוף, וזה נקרא סוף של הפרצוף.
ונמצא שכל קומת האור שיש בתוך של הפרצוף ישנו ג״כ בסוף של הפרצוף כמ״ש בע״ח שער כ״ח פ״ב שכל מה שיש בחג״ת יש ג״כ בנה״י ע״ש. והוא משום שהאו״ח דרכו להתפשט למטה באותו השיעור והכמות שהלביש לעליונו, אמנם עם כל זה ההפרש רב ביניהם, כי מטבור ולמעלה ע״ס דאו״י וע״ס דאו״ח הן נמצאות בסוד הזווג על הטבור, שה״ס מסך דמלכות דגופא. וא״כ הוא משפיע ומוליד תמיד אורות חדשים, כי המסך נעשה שם למעיין נובע כנודע. משא״כ באור המתפשט מטבור ולמטה שנק׳ סוף או נה״י דגופא, אין שם מבחי׳ אור ישר כלום, וכל אורותיו הוא רק התפשטות או״ח לבדו, וא״כ אין עוד שם זווג שיוכל להתפשט להוליד אורות חדשים, כי אין שם אור העליון שנק' אור ישר, והבן.
ונמצינו למדים ג׳ בחי׳ באו״ח: א׳ הוא או״ח העולה מהמסך ממטה למעלה. ב׳ הוא או״ח היורד מהמסך ולמטה. וב' בחי' אלו נוהגות בגוף של הפרצוף. ויש עוד בחי' ג׳ של או״ח, העולה מהמסך ולמעלה מסוד הסתכלות א'. וכבר נתבאר, אשר בהסתכלות א׳ אין שם בחי' כלים, ולכן אין התחתונים יכולים לקבל מבחי׳ או״ח של ראש, אלא רק מאו״ח דגופא, שאו״ח דראש מיוחד רק לגופא עצמו. וגם אין יכולים לקבל מבחי' ב׳, שהוא או"ח היורד מטבור ולמטה, משום שאין שם או"י לבחי׳ זיווג להשפיע אור חדש. ונבחנים אותם הכלים משום זה למקבלים ולא למשפיעים. ולפיכך כל קבלת התחתונים, הוא מבחי' או״ח העולה מטבור ולמעלה עד הפה.
וכבר נתבאר ענין הזדככות הנוהג בכל גוף בפתיחה ובפמ״ס ענף ג׳ אות ב׳ עש״ה. אשר המסך הולך ומזדכך בדרך המדרגות, שמתחילה מזדכך מבחי״ד לבחי״ג ואח״כ מבחי״ג לבחי״ב ואח״כ לבחי״א, עד שמזדכך כולו שנק' בחי' כתר. ובהיות המסך בעביות דבחי״ג עדיין ראוי לזווג עם או״י, אלא שנקטן קומתו לקומת חכמה, ובבחי״ב לקומת בינה, ובבחי״א לקומת ז״א, אמנם בשמזדכך לבחי׳ כתר אז אינו ראוי עוד לזווג, עש"ה.
ולפיכך נעלם אור החכמה כולו מן הפרצוף, והוא משום שחו״ב דאו״י הם בבחי׳ אב״א, כי הופכת פניה לינק אור דחסדים מן הכתר ואחוריה אל החכמה. כלומר, שאינה מקבלת משום זה אור החכמה, אלא אח"כ ביציאת האור חוזר ממטה למעלה אז משיבה פניה אל החכמה ואז נמשך אור החכמה אל הפרצוף כמ״ש בפתיחה ובפמ״ס ענף ד׳ אות ד׳ עש״ה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר האור והעצמות של הפרצוף ע״כ נק' אור הפנים, וע״כ נבחן הגוף שאבד בחי' כלים דפנים ונעשה בבחי׳ כלים דאחורים, כי לא נשאר בו אלא בחי' אור דחסדים דבינה שנק' אחורים, להיותה אב״א עם החכמה כאמור.
והן אמת שאפילו אחר הסתלקות אור הפנים מהגוף, נמצא עדיין מקבל מאו״ח היורד מהפה של ראש מלמעלה למטה, בכל הכמות שהאו״ח מלביש הע״ס דראש ממטה למעלה, על דרך שביארנו בטבורא דגופא, שמתפשט למטה מטבור בכל השיעור שהאו״ח עלה והלביש מטבור עד הפה. אמנם כבר ביארנו שאין באו״ח היורד ממעלה למטה שום כח להשפיע לאחרים, וע"כ נבחנים הכלים שלו בשם מקבלים שפע רק לקיומם עצמם, כי לא יוכלו להשפיע לתחתונים משום שאינם בסוד הזווג כנ״ל.
ובאמור מתבארים דברי הרב לנכון. וזה אמרו כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות כלומר, התפשטות אורות דפה עד הטבור בסוד הסתכלות ב' מביא אור ישר אל הגוף, שנק' אור הפנים, ולפי״ז יתכן לכנותו בשם התפשטות. וענין אור האחור, אין זה אלא מכח הסתלקות האור הנוהג בכל גוף, כי אז אינו מגיע לגוף זולת אור חוזר היורד לבד באמור, ומשום זה יתכן לגדרו בשם הסתלקות. וזה אמרו ונקרא יושר וחוזר פירוש, כמו שנתבאר שענין אור הפנים ה״ס התפשטות אור א״ס ב״ה על ד' הבחי' שנק' ע״ס דאו״י. ואור האחור, נקרא חוזר כאמור, שה"ע אור חוזר היורד מעילא לתתא בלי זווג עם האו״י כנ״ל.
וזה אמרו ובכלים נקרא פנים ואחור וכו' פירוש, בשעה שהאור ישר מתפשט לגוף בסוד הזווג, אז גם הכלים במעלה של פנים ופנימית, אמנם בעת ההסתלקות אובדין כל מעלתם, ונקראים משום זה כלים דאחור. וזה אמרו כשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו, בהיותו שם למעלה בבחי׳ דינין שבו הנק' אור חוזר פירוש, כי גם אחר הסתלקות האור מן הגוף, נמצא מקבל עכ״פ מהפה של ראש את או"ח היורד מלמעלה למטה, על דרך נה״י שמקבלים או״ח היורד מהטבור, כי יש לו לאו״ח כח להתפשט למטה באותה הכמות שמלביש העליונים למעלה. וזה אמרו שמאיר במקומו בהיותו שם למעלה כלומר באותה הכמות שהאו״ח עולה מהפה ומלביש ע״ס דראש בהיותו למעלה במקומו בע״ס דראש, ממש באותו השיעור הוא מתפשט מהפה ולמטה, אמנם הוא בחי' דינין, משום שאין שם כלום מאו״י אלא או״ח לבד והבן.