תוכן

א) הקדמה כוללת וכו' כל ההמשך עד הסוף, וענף י״ב עד הסוף. הנה הרב קיצר בלשון בב' ענפים אלו, עד שנראה לכאורה בסתירה לרוב הדרושים, וכיון שהם עיקרים כוללים בהקף החכמה נתתי אל לבי לבארם לנכון בע״ה.
ובעיקר צריך להבין ד' הקושיות: מה נשתנה ז״א מכל השאר וכו', ומקשה ד' קושיות על השינוים שבין ז״א לג' ראשונות ע״ש. והא מבואר בע״ח ש"ג פ"ג ובמבו״ש ש"ב ח״ג פ"ט ובכ"מ אשר בערך המדרגה העליונה נבחנות גם ג' הראשונות שהמה חסרי ראש ואינן כלולות מע״ס, וכן גדלותן בא להם לאט על דרך עיבור יניקה מוחין ממש בכל דרכי הז״א. וכן בז״א עצמו בערך המדרגה התחתונה ממנו, נבחן לבחי' ראש ונבחן שכלול מע״ס, ונבחן שגדלותו באה לו בבת אחת ולא ע״ד עי״מ עש״ה. ולפי זה נמצא שאין כאן שום שינוי בין ז״א לג"ר אלא בערכי עליון לתחתון, ואם כן מאי מקשה, וגם כל התירוצים אינם מובנים. וכן מה שאומר מתחילה, אשר בג״ר אין התחתונים יכולים לפגום זולת בזו״ן לבד, ואח"כ אומר דע״כ לא יצאו ג״ר דז״א מפחד שהתחתונים יפגמו גם בהם ויהיה הפגם גדול ע״ש. משמע שיש חילוק בין ג"ר הכללים לג"ר הפרטים דזו״ן, שהוא כנגד כ״מ שאומר שאין שום חילוק ביניהם.
ולהבין זה צריכים לידע מתחילה היטב ענין: ראש תוך סוף, אשר כל ספירה וכל פרצוף נבחן על ידיהם. כי ג״ר של הפרצוף נבחנים לראש ומפה עד הטבור נבחן לתוך ומטבור ולמטה נבחן לבחי' סוף. וע״פ ערך הזה נבחנים ג״כ האברים הפרטיים דכלהו פרצופין דא״ק ואבי״ע וכן לבושי המוחין כנודע. ולפיכך צריך להבין היטב ההבחן שבין רת״ס על פי שורשם.
וכבר נתבאר בענפים הקודמים סדר אצילות כל פרצוף, שמתחילה התפשט אור א״ס ב״ה על ד' בחי' הנודעות, עד שהאור פוגע במסך שבבחי' ד' המעכבו לאור שלא יתפשט למטה מבחינתו, שע״י עיכוב זה נעשה זווג דהכאה הנק' הסתכלות, וע״י הזווג יוצא אור גדול הנק' אור חוזר, שהוא מלביש לד' הבחי' דאור א״ס הנק' אור ישר, וכל הספירות קונות ע״י האו״ח קומה שוה עד הכתר כמו"ש בפמ"ס בענף ג'. אמנם הזווג הזה מספיק בבחי' ע״ס דראש, שענינו רק שורש לכלים ולא כלים ממש, בשביל שבחי' ד' נמצאת למטה באורות דראש, ואין כח הכלי שבה יכול להתפשט למעלה מבחינתה להלביש לט״ר דראש, וכל הלבשתה אותם היא בבחי' האו״ח שבה לבד ולא בכח הכלי שבה, וע״כ נחשבות ע״ס דראש כמו אור בלי כלים ממש.
ולפיכך מתפשטת בחי' הד' שהיא הכלי מלכות שבראש. לע״ס שניות מינה ובה עד לבחי' מלכות שבמלכות, והאו״י נמשך עד למסך שבכלי מלכות זו, ונעשה שם זווג שני שנק' הסתכלות ב' ונולד שוב או״ח המלביש לע״ס דאו״י ומשוה קומתם עד הכתר. והם סוד הגוף, שהוא כלול מאורות וכלים ממש כמ״ש שם.
והגוף הזה אע״פ שאינו אלא התפשטות כלי המלכות שבראש, מ״מ נק' בשם זו״ן מטעם שנתבאר שם שאין התפשטות לכלי מלכות זולת עם נה״י דז״א, ונמצא שבהכרח יש שם גם כן בחי' ז״א, וע״כ נבחן הגוף בשם ז״א ומלכות.
וכדי להבין ולהבחין בחי' מציאותה של המלכות בבנין הגוף כשהיא לעצמה, כלומר בלי חיבורה עם הז״א, נחלק הגוף על ב' בחי': בחי' א' מפה עד הטבור, כי עד שם מתפשט ז״א. בחי' ב', מטבור עד סיום הפרצוף, שבמקום הזה מתפשטת המלכות בלחודוי, כלומר בהבחן בחי' הד' בדיוק. ועד"ז נחלקים ג״כ ע״ס שבגופא, כי ט"ס ראשונות דגופא מתפשטות מפה עד הטבור, דהיינו עד מקום התפשטות הז״א. והטבור שה״ס מלכות בעצמה מתפשטת עד סיום הפרצוף.
ונודע שסוד הצמצום לא היה אלא על בחי' ד' לבדה, ולא כלל על ג' בחי' הראשונות הנקראות חכמה בינה ז״א. אשר ע״כ נק' בחי״ד מדת הדין וג' בחי' הראשונות נק' מדת הרחמים כמו שהארכנו בפמ״ס ענף ה' עש"ה. ולפי״ז יצא לנו הבחן גדול בין ג' חלקי הפרצוף הנ״ל, כי ב' החלקים הראשונים של הפרצוף הנקראים: ראש ותוך נבחנים למדת הרחמים, ורק מטבור ולמטה הנק' בחי' סוף נבחן למדת הדין. וכן מצינו הבחן גדול בין ב' החלקים הראשונים בעצמם, כי הראש נבחן לרחמים פשוטים שאינו מורכב כלל מבחי״ד, להיותה נמצאת למטה מאורות דראש, ואין כחה יכולה לעלות לעליונים הימנה. אמנם התוך של הפרצוף אשר הוא נמשך מהפה של הראש כלומר מבחי״ד והוא שורשו מלמעלה, ע״כ כח בחי' הד' מורכב במציאותו של בחי' התוך, ואינו בחי' רחמים פשוטים כמו הראש. אמנם נבחן ג״כ למדת הרחמים, להיותו בחי' ט״ס ראשונות של התפשטות הגוף כנ״ל, כי עיקר מציאות בחי״ד מטבור הוא מתחיל ולא למעלה ממנו, דע״כ נחשב על ג' בחי' ראשונות שהם מדת הרחמים שבמלכות עצמה. והנה נתבאר היטב הבחן הגדול בין ג' חלקי הפרצוף הנק': ראש תוך סוף.