תוכן

ו) ובזה תבין דברי הרב לעיל בענף ח' אות ו' וז"ל לשון זהב והנה רצה להוציא גם מן מ״ה וב"ן שבו הפנימים חיצוניותם לחוץ, ואז עלו כל בחי' ס״ג הפנימים הטמונים תוך מ״ה וב"ן הפנימים ועלו עמהם גם מ"ה וב״ן הפנימים, ואז אלו מ״ה וב״ן המה המ״ן שלהם אל הטעמים עצמם דס״ג שאינם מלובשים תוך מ״ה וב״ן, והם בערך או״א אל ישסו״ת, כי כמו שלצורך עיבור זו"נ מזדווגין או״א עילאין וישסו"ת נכללים עמהם, כן הכא וכו' ואז מולידים בחי' ב"ן דחיצוניות וכו'.
פירוש כי כל ענין הנ״ל של העלאת מ"ן לצורך השיתוף במדת הרחמים, הכל הוא בשביל זו"ן התחתונים, כי כללות השפע הנשפע לעולמות הוא מזו״ן ולא מלמעלה מהם כנודע. ועוד, שענין בח"ד שהיא מדת הדין רק בהם הוא נמצא. וע״כ נתלה כל הענין הזה בסבה שרצה המאציל להוציא מ״ה וב״ן לחוץ, מתוקנים לצורך התחתונים. ואומר ע״כ, שאז עלו כל בחי' ס״ג הטמונים במ״ה וב"ן דא״ק הפנימי. כלומר, אשר גופא דס"ג נתפשט למקום זו"ן הפנימים דא״ק, כי אורו של ז״א נקרא מ״ה ואורה של הנוק' נקרא ב"ן כנודע. ומדייק ע״כ לומר, הטמונים תוך מ״ה וב״ן, ללמדך שירדו ממעלתם והושוו לבחי' זו״ן התחתונים, שזה נק' טמינה וגניזה, על שם שאח״כ עתידין להתגלות, דהיינו לאחר עליתם.
וזה אמרו שעלו עמהם גם מ״ה וב"ן הפנימים, דהיינו בסבת הגניזו דישסו״ת בהם. וזה אמרו, שהמ״ה וב״ן נעשו למ״ן אל הטעמים דס״ג, שלא נתלבשו במ״ה וב״ן, שהם בחי' ראש דס״ג שהם שורש או״א עילאין. וזה אמרו, שהם בערך או״א אל ישסו״ת, כלומר, דהטעמים שלמעלה מטבור יש להם ערך או״א. ונת״א, שה״ס גופא דס״ג שנתפשטו למ״ה וב"ן יש להם ערך ישסו״ת. ומרמז לנו הרב בזה ענין נכבד, אשר שורש או״א עילאין ושורש ישסו״ת, נמשכים מהמקום הזה בדיוק, משא״כ מקודם זה נקראים חכמה ובינה לבד.
והענין כי בכללות נקרא הס״ג חכמה כמו״ש בענף ח' אשר ע״כ הוא כתר וטעמים, ס״ג הוא חכמה ונקודות. ולפי״ז נמצא, שראש דס״ג ה״ס חכמה, ופה דראש הס״ג שהיא מלכות שלו ה״ס בינה בערך הראש. אשר בינה זו נתפשטה בעצמה לע״ס בסוד גופא דס״ג. ונמצא כי הראש ה״ס חכמה והגוף שנתפשט מהמלכות שלו ה״ס בינה, כי בינה היא בחי' גוף אל החכמה כמו״ש בכ"מ.
וע״כ בשעה שהבינה הנז' נתפשטה ונטמנה תוך מ״ה וב"ן ונגרעה מערכה הקדום, אז קנתה בזה שם חדש שהוא ישסו״ת. כי תבונה היא אותיות בן ובת כמו שרמז ע״ז באדרא זוטא וזו״נ התחתונים נקראים בן ובת, כנודע שבירידתה אליהם קבלה שמותם. וכן ישראל סבא הוא שם ז״א, כי ז״א בגדלות נקרא ישראל כנודע.
וכמו כן ט״ר דראש ס״ג שנקרא חכמה, אשר עד כאן לא היה בהם שום נוק' ובחי' מלכות, אלא ט״ר דע״ס דאו״י לבד, שהאו״ח הגיע אליהם בסוד הבינה שהיא בחי' מלכות שלו. אמנם עתה בסיבת עליית מ״ן הנז' אל ראש דס״ג, נמצא שנתתקנה בו בחי' נוק' מתבונה ומלכות יחד, שמכאן ואילך גם החכמה בעצמה נמצאה בדכר ונוק'. ובסיבת החידוש הזה קנתה גם החכמה שם חדש, שהוא או״א עילאין.
וטעם קריאת שם זה הוא, כי כל המלאכה הזאת שהיא התפשטות הישסו״ת לתוך מ״ה וב"ן כדי להעלות מ"ן וכו', הכל נקרא על שם החכמה שהוא בחי' ראש דס״ג. ולמה עשתה ככה להשפיל ולגרוע בחי' הבינה, כבר נתבאר שהוא לטובת תיקון זו״נ התחתונים, שיהיו משותפים במדת הרחמים כנ״ל באריכות. ולפיכך נבחנת החכמה בזה בסוד הרחמים שלה, כרחם אב על בנים, כי כמו האבות שמשפילים ומטריחים את עצמם לצורך גידול הבנים, כן החכמה השפילה את הבינה והוציאה למקום זו״נ, גם תיקן בעצמו בחי' נוק' שהוא ג״כ גרעון בערכו, אשר כל זה עושה לטובת זו״ן התחתונים. ובסוד זה נק' זו״ן מכאן ואילך בן ובת והחכמה נקראת מכאן ואילך אבא ואימא, כי נבחן ביניהם יחס אבות אל בנים.
והנה כל האריכות הנ״ל נרמז בזהר במלות קצרות וז״ל: אבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דו״נ. פירוש, החכמה שה״ס ראש ס״ג, הוציא את אימא שה״ס הבינה וגופא דס״ג לחוץ, היינו למטה מטבור ששם בחי' נה״י דא״ק, וכל נה״י לבר מגופא, וע״כ נקרא לחוץ. ומפרשים, שהוצאה זאת עשתה אודות בנה, דהיינו לטובת הבנים שהם זו״ן. ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוק', דהיינו בכח עליית מ״ן, כמו שנתבאר לעיל.