תוכן

י) ובזה תבין ענין דכר ונוקבא הנבחנים בכל ע"ס (כי יש ב' בחי' דכר ונוק', בחי' א' היא חכמה ובינה, בחי' ב' הוא ז"א ומלכות). והענין, דמלת דכר יורה אך משפיע ולא מקבל ומלת נוקבא יורה מקבלת ולא משפעת. והנה כל החידושים והתולדות וריבוי הצורות יוצאים רק על ידי בחי' נוקבא, כי היא בעלת ההריון והלידה והמניקה ומגדלת הבנים, אשר כל אלו אינם נבחנים בדכר כלל, כי אין בגדר הדכר זולת להשפיע לנוק'. והשפעת הדכר נבחן בשנים, בחי' א' הוא בחי' שפע של המציאות, דהיינו ללידת בנים ונשמות חדשות. ובחי' הב' הוא שפע של קיום המציאות, דהיינו מזון ומחיה להחיות בני ביתו. והנה חכמה וז"א הם ב' דכורין מפני שהם שניהם בחי' התפשטות, דחכמה היא התפשטות אור מן הכתר וז"א הוא התפשטות האור מן הבינה וע"כ כלים שלהם דקים להיותם כלולים בהתפשטות רק בבחי' כח לבד, שבחכמה כלול הכח אל בחי' פועל ושורש לכלי, ובז"א כלול הכח לבחי' גמר פעולה של הכלי. וע"כ כיון שאין בהם כלי קבלה המה מסוגלים רק להשפעה. והבינה והמלכות הם ב' נוקבין, כי הן שתיהן בבחי' אור שנתעבה, דהיינו שנתעוררו להוסיף המשכת שפע חדש משורשם יתר מכפי שיעור התפשטות שלהם, אשר ע"י אתערותא דלתתא שלהם בדבר תוספת שפע גמרו בזה צורת הרצון לקבל שהיה כלול בדכורין רק בבחי' כח, וע"כ נגמרו בהם כלי הקבלה שמשום זה נקראים נוקבין.
ובזה תבין סוד הזווג של דכר ונוק' הנוהג באורות עליונים, באופן שאין שום דבר נמשך לתתא זולת ע"י זווג דו"נ, שהוא סוד טמיר ונעלם, וע"כ אאריך פה מעט כדי להרחיב הדברים. ואגב אורחא אבאר הפסוק "הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו'". דמה ענין המליצה הזאת "גוי מקרב גוי" ומה טיבה של הפלאה זו, דודאי כל בחי' גאולה היא גוי מקרב גוי. וכן סו"ה וישאלו איש מאת רעהו וכו' כלי כסף וכלי זהב. שמתמיה מאד, שהשי"ת לא היה לו עצה אחרת להוציאם בכסף וזהב, זולת ע"י רמאות ושאלה שמתמיה מאוד.
והנה כבר נוכחנו לדעת ענין הכלי והמקום באורות עליונים, שה"ס הרצון לקבל הנאה והשפע הכלול בכל תחתון. ובארנו ג''כ שהרצון לקבל הכלול בנאצל, זה עצמו הוא מדת שפעו לא פחות ולא יותר, כי בגשמיים המורכבים תצוייר קבלה יתר מכפי שרוצה, דהיינו ע"י כפיה והכרח, שזה ודאי אינו נוהג באורות עליונים וע"כ הרצון לקבל שנמצא בנאצל הוא בעל המדה של השפע ההוא. גם נתבאר שכל שינוי הצורה שבין המאציל לנאצל הוא בבחי' הרצון לקבל שיש בנאצל, שאינו ח"ו נוהג כלל במאציל העליון. ונתבאר ג"כ אשר ענין דבר גשמי נבדל ונחתך ע''י גרזן ומקבת שמרחיק חלק מחבירו על ידיהם ובזה נשארים נבדלים זה מזה, וענין רוחני נבדל בכח השתנות הצורה שנקנה לחלק הימנו, וענין פירוד החלק זמ"ז מגיע באופן שמתגדל בחלק בחי' שינוי צורה עד להפכיות ממש מן הכל, שבזה נפרד ומתרחק עד שאין להם שום יחס בינהם כלל, וכמו זרים נחשבים זה לזה, כמו''ש לעיל.
גם נתבאר אשר ענין שינוי הצורה הזאת, דהיינו הרצון לקבל שיש בכל נאצל ונברא, אע''ג שאינה נמצאת בעצמותו ית' ח"ו כלל וכלל מ''מ היא נמשכת הימנו ודאי, אלא שהמשכה זו נק' המשכה בלתי ישרה, ע"ד המשל מהעשיר כנ"ל, כי זהו עיקר קוטבו של מחשבת הבריאה שהיא כדי להנות לנבראיו, שמזה הוטבע חוק מחוייב בנבראים לקבל הנאתו בחשק נמרץ, וכיון שהמחשבה ההיא כדי להנות לבריותיו היא ודאי בלי שיעור, מובן מאליו אשר גם הרצון והחשק המוטבע בבריות לקבל הנאתו ושפעו, הוא ג"כ בלי שיעור.
ונתבאר אשר כל זו המציאות אשר לפנינו, כבר היתה כלולה בא''ס ב''ה בטרם הצמצום, שה''ס התפשטות כל האורות והנשמות הכלולים במחשבת הבריאה כנ"ל. אמנם הרצון להנות שהוא נק' מקום, המחזיק בתוכו את אורו ושפעו, הוא נמצא שם בתכלית השלימות ודבקות במאציל, כי בכל יכלתו לא נבחן שם כלל בחי' שינוי צורה במקום ההוא. שז''ס שאמר הרב ז''ל, בתחילה היה אור א"ס ממלא את כל המציאות, וז"ס הוא ושמו אחד. ואע''ג שמקום הקבלה של זו המציאות היה ודאי בבחי' ד' וגם בתכלית גדלות הרצון לקבל עד בלי גבול ושיעור, מ"מ אין שם מחמת זה הפכיות הצורה ח"ו, ואפי' שינוי צורה לא נרגש שם. אמנם בצאת הרצון להתעלות ולהסתלק מגדלות הצורה של הרצון להנות, דהיינו בחי' אחרונה שבבחי' ד', אז נקבע שינוי הצורה בבחי' ד' בשיעור חזק, להיות כל אור א''ס הסתלק על ידה ואפי' מג' בחי' הראשונות, שבזה נעשה מקום של האור כולו פנוי וריק מן כל ארבעת הבחי'. ואז נמשך למקום שיש בו כבר הרשימו של ד' הבחי' אור חדש כפי רצון החדש של המקום, דהיינו רק על ג' בחי' של כל בחי' ובחי', ובחי' אחרונה שבבחי' הד' נשארה חלל פנוי, אשר חלל הפנוי הזה לא יוכשר לקבל אורו עד גמר התיקון.
ובזה תבין ההפרש בין סטרא דקדושא לבין סטרא אחרא. להיות פרצופין אבי''ע דקדושה מתוקנים ע"ד התפשטות הקו המתוקן במדת הרחמים, שהיא רק על ג' מדרגות הראשונות של קבלה ונפרשים מבחי' אחרונה שבבחי' ד', וע"כ אין בהם הפכיות הצורה מן המאציל וע"כ דבוקים בו ית'. אמנם הס"א והקלי', כליהם מתוקנים מבחי' ד' ומבחי' אחרונה שבה בתכלית הגדלות של הקבלה, עד שאין בהם מניצוצי ההשפעה ולא כלום, ונמצאים בתכלית הריחוק וההפכיות מן המאציל, שאין ענין המאציל אלא להשפיע ולא כלל לקבל, והס"א בכל פנותיהם שהם פונים יהיה רק לקבל ולא כלל להשפיע, ובזה נחתכים מהשורש ומהחיים כאבר הנחתך ונבדל מן קומת החי, שאין לו עוד עסק של כלום עם האברים החיים. ובזה תבין סו"ה, רגליה ירדות מות, שבזוהר פירשו על רגלי המלכות המתלבשים בראשין דקליפות הטמאות שנקראים מות. פירוש, דסוף דבר נק' רגלים, כי הרגלים הם סוף הקומה, והיינו בחי' אחרונה שבבחי' ד' הנקראת מלכות, שהיא מתלבשת בשרשין של פרצופין דקליפות, כלומר שנטלו זה הבחי' האחרונה לחלקם, דהיינו רצון של קבלה בתכלית הקצה, שהוא נקי לגמרי מניצוצי השפעה שהוא כל גדרם של הס״א, והמה הם המות כנ"ל.
אמנם צריך להבין ענין ההתלבשות הנאמר על רגלי המלכות שה"ס אלקיות שיהיה מתלבש ובא במות ח"ו, דאיזה ענין לחי להתלבש במות ח"ו. וצריך להבין את זאת באר היטב שהוא מההרים התלויים בשערה, והזהר מאד שלא להחטיא את המטרה בעירוב קודש בחול כמקרה הכסילים בר מנן. ומתחילה צריך להבין למה נקראים בשם קליפות. ואבאר זה עד"מ כמו אדם השולח מתנה לחבירו והוא דבר רך ולח, וע"כ מתיירא שלא יתטנף ולא יתקלקל בדרך שבמשך הדרך עלול להתקלקל עד שלא תהיה המתנה ראויה לכלום, לכן כדי להיות בטוח שתגיע המתנה ליד חבירו בכל הדרה ושלימותה, שם אותה בתוך תיבת עץ קשה, ובזה בטוח שיגיע ליד חבירו בטהרה ובשלימות. ועד"ז המה כל הענין של הקליפות, שהמה באמת רק שומרים לקדושה, אלא כל עוד שהענינים מצויים במהלך דרך תיקונם, אז רשע מכתיר את הצדיק והס"א מסבבת על הקדושה כמו קליפה הסובבת על הפרי, שבזה נשמרת הקדושה שבסוף דבר יבואו לשורשם בתכלית הגדלות והנקיות.