תוכן

ה) עתה נבא אל הביאור בצורת מחשבת הבריאה. דזה ודאי אשר סוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפי' באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, עד"מ, כשעוסק בבנין ביתו אנו מבינים שהמחשבה הראשונה שחשב בעסק זה הוא שחשב צורת בית לשבת בו, וע"כ מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו שחשב מראש, וצורה זו באה לו בסוף כל פעולותיו. והנך רואה שסוף מעשה במחשבה תחילה, והנה סוף המעשה הוא הקוטב והתכלית שבשבילו נברא כל אלה והיינו כדי להנות לבריותיו כמו"ש בזוהר. ונודע שמחשבתו ית' גומרת ופועלת תיכף, דלא אדם הוא להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית' בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה נכלל באותה המחשבה שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה. והבן זה היטב כי מקום שאמרו לקצר הוא.
וזה שאמר הרב ז"ל מתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המציאות. פירוש, כיון דחשב השי"ת להנות את הנבראים והאור התפשט ויצא מלפניו כביכול, תיכף הוטבע באור הזה הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט ג"כ שזה הרצון הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר שמדת אורו ושפעו הוא כפי השיעור שרוצה להנות לא פחות ולא יותר, ודו"ק בזה. וע"כ אנו מכנים מהותו של הרצון לקבל המוטבע באור הזה מכח מחשבתו ית', בשם מקום. עד"מ, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה של הלחם תלוי בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות אשר הרצון של קבלת השפע הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.
ובזה ארוח לן להשכיל במה שאור א"ס ב"ה יצא מכלל עצמותו ית', להיות נגדר בשם אור א"ס. והיינו בהבחן הזה הנ"ל, אשר באור הזה כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית' כנ"ל. והיא צורה חדשה שהיא אינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית'. וזו הצורה היא ג"כ כל גדלו של האור הזה, ודו"ק כי אי אפשר להאריך כאן.
אמנם בכל יכלתו לא היתה נבחנת צורה חדשה זו לבחי' שינוי מאורו ית', שז"ס שאיתא בפדר"א שטרם שנברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד. הוא יורה על האור שבא"ס ב"ה. ושמו יורה על המקום שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית' הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו שהוא ושמו אחד, כלומר ששמו שה"ס הרצון לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום אחד הם ממש, דאם היה שם איזה שינוי וגרעון במקום בערך אור א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחי' ודו"ק.
וזה דבר הצמצום אשר הרצון לקבל הכלול באור א"ס ב"ה המכונה מלכות דא"ס, קישטה בעצמה להתעלות ולהשוות צורתה ביותר לעצמותו ית'. וע"כ מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית' בבחי' הד' שברצון כמו"ש זה לקמן בכוונה דעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מתתקנת צורת הרצון לקבל ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, דכבר נודע דהאור תלוי ברצון והרצון הוא המקום של האור.