תוכן

שכו) ובזה תבין מ"ש בפרשת אחרי מות דף ס"ה ע"ב, וז"ל, דבקדמיתא ינקא להו ולבתר אתעברת מינייהו, והוא דבר שלכאורה אין השכל סובלו, והכי הול"ל בקדמיתא אתעברת ולבתר ינקא להו. אבל סוד הענין הוא, כי בהיות אימא בקוץ התחתון של היו"ד כנזכר, אז הוה ינקא אימא להו לברא וברתא, הרמוזים בשתי אותיות ו"ד של המילוי כנזכר. ולבתר: רוצה לומר, כשנאצלה אימא, ונתישבה במקומה הראוי לה, שהוא באות ה' ראשונה של הוי"ה כנזכר, אז אתעברת מינייהו, כי מאותם שתי אותיות ו"ד דמילוי היו"ד שהם ברא וברתא אתעברת מינייהו ממש, ונעשית צורה ה' כנזכר, ולכן נקראת בינה, רוצה לומר: בן י"ה. כי הבינה היא עצמה מציאות הבן. האמנם להיותה בחינת נקבה, לכן גבר בה כח הבת שהיא ד'. ומה שהיה בתחילת ו"ד, נעשו עתה ד"ו, ד' על ו', כי הברתא שהיא ד', עלתה על הבן הנק' ו' ונעשית ד"ו שהוא הה"א עצמה שצורתה ד"ו. אבל בתחילה בהיותה בסוד אבא, היה להפך, דכורא על נוקבא. וזהו סוד מ"ש בפרשת ויקרא דף י' ע"ב, ו"ד מעילא לתתא, ד"ו מתתא לעילא.