תוכן

לה) ענין סעודת המנחה. כבר הודעתיך לעיל, כי עתה מזדווג ע"ק, בבחי' הפה שבו, מיניה וביה, ומהשפע הנשפע מזווג זה, אנו אוכלים סעודה זו, והוא, כי ז"א עולה עתה, עד דיקנא דע"ק, במזל העליון, בחזרת תפלה המנחה, ושם הוא מקום הפה דעתיקא, ומשם אוכל ז"א בסעודה זו, מפומא דע"ק, ולכן צ"ל תחילה בקו"ר, דא היא סעודתא דז"א, כי המלכות איננה עולה עמו, רק הוא לבדו כנ"ל. ולכן אין בחי' קידוש על היין בסעודה זו, כמו בסעודה הלילה ובשחרית, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שפסק לקדש על היין, בכל השלש סעודות. וטעם הדבר הוא, לפי שעתה הוא למעלה, בפה דעתיקא, ואין שם בחינת יין, שהוא דין וגבורה. דבעתיקא לא אתחזי דין כלל, אלא רחמים פשוטים, ואין ראוי לעורר שם בחינת דין. אבל בב' סעודות הראשונות, היה היין ההוא נמשך מאימא עילאה, בסוד יין המשומר בענביו יין המשמח ואינו משכר ח"ו. אמנם על כ"ז, באמצע אכילת הסעודה הזו, צריך לשתות יין, ולברך עליו בפה"ג. אבל לא לקדש עליו בקידוש היום בתחילת הסעודה, כבשאר הסעודות.